מפקד היחידות המיוחדות של זק״א, שהשתתף בפעילות באתר הנובה ב-7 באוקטובר, והיה ממארגני ההקפות השניות באתר, התייחס לביקורת מצד משפחות הנרצחים על קיום ההקפות השניות במקום: ״אנחנו מגיעים לשם מתוך שליחות. המקום הזה בעינינו הוא מקום קדוש, ואנחנו מחויבים להגיע אליו ולהזכיר את הנופלים״

נמשך הדיון הציבורי סביב קיום ההקפות השניות באתר הנובה, שלוש שנים לאחר הטבח במקום. חיים אוטמזגין, מפקד היחידות המיוחדות של זק״א, שהשתתף אתמול בהקפות במקום, התייחס  אצל בני טיטלבוים בכאן מורשת לביקורת מצד משפחות הנרצחים והסביר את הבחירה לקיים את האירוע דווקא שם.

״כשאנחנו הגענו לשם לפני שלוש שנים, הגענו לשם מתוך שליחות״, אמר אוטמזגין. ״שליחות שמי שמצווה לנו אותה היא התורה, היא הספר שמאחד את העם שלנו, היא הספר שמסמל את העם שלנו״.

לדבריו, אנשי זק״א פעלו במקום תחת אש ומתוך מחויבות לכבוד המת ולמשפחות. ״בשמה הגעתי לשם תחת אש, בשמה פעלתי לעשות למען כבוד המת, למען כבוד המשפחות שהבאנו להם את המנוחה ואת הנחמה. בתנאים לא תנאים עשינו את זה״.

אוטמזגין הסביר כי דווקא החזרה לאתר במסגרת ההקפות השניות היא מבחינתו דרך להתמודד עם הטראומה. ״כשאנחנו מגיעים משם בשמחת תורה, בהקפות שניות, אנחנו מרפאים את הנפש שלנו. צריך להבין, באותו לילה התפרקנו שם. אי אפשר לתאר את מה שאנחנו ראינו, את מה שאנחנו עשינו״.

״כמו בניתוח, אתה עושה את הניתוח במקום שבו יש את הפצע, במקום שבו יש את הצורך לרפא״, הוסיף. ״המקום הזה הוא מקום קדוש, והכוחות ששואבים ממנו הן כוחות שאי אפשר לתאר אותן״.

לדבריו, קיום ההקפות במקום אינו מבטא זלזול בזכר הנרצחים, אלא להפך. ״אנחנו מגיעים לשם בדרך שלנו, אנחנו עושים את פסגת שמחה של החגים, מביאים לפסגת הקודש של האתר הזה כפי שהוא מסמל בעינינו״. הוא הוסיף כי ״ההסתכלות עלינו כעל מישהו שמזלזל במקום הזה היא פשוט הסתכלות לא נכונה״.

אוטמזגין חזר גם אל שעותיו הראשונות באתר הנובה ב-7 באוקטובר. הוא סיפר כי הגיע למקום בסביבות השעה שבע בערב, כאשר עדיין לא הייתה הבנה מלאה של ממדי האסון.

״אני זוכר את עצמי מגיע לשם ומרגיש מושפל. אתה מגיע לשם למקום שאני רואה כמו בית מטבחיים. קשה מאוד לתאר, בעיקר השפלה, השפלה, השפלה״, אמר. לצד זאת, הוא הגדיר את הפעילות במקום כ״הניצחון הראשון שלי״, משום שלדבריו לא היה אדם שיכול היה ״למחוק את מה שנעשה שם לכבודם של הנופלים״.

לדבריו, הפעילות התבצעה כאשר הלחימה באזור עדיין נמשכה. ״כל חצי מטר היה חייל שהגב שלו אל האוהל והקנה מופנה כלפי השטח, כדי לשמור על החללים שנאספו שם״. לדבריו, אנשי זק״א נאלצו להתמודד גם עם התרעות צבע אדום בזמן הטיפול בחללים.

״היינו שם בגבורה, היינו שם בתוך שליחות, היינו שם נציגי עם ישראל בלב התופת, כדי לעשות את המשימה הזאת״, סיפר.

אוטמזגין סיפר גם על בני משפחה שהגיעו לאזור בחיפוש אחר יקיריהם, למרות הסכנה. ״היצר של אבא לחפש את הבן שלו גדול יותר מכל מחסום״, אמר. לדבריו, אמנם מספר בני המשפחה שהצליחו להגיע היה קטן, אך הם בהחלט הגיעו.

בהתייחסותו להתמודדות הנפשית של אנשי זק״א עם המראות הקשים, אמר אוטמזגין כי גם המתנדבים חווים תופעות של טראומה. עם זאת, לדבריו, הם זוכים למעטפת טיפולית מתמשכת והגיעו לאירוע עם הכנה מוקדמת.

״אנחנו בסך הכול בשגרת היומיום שלנו נוגעים בשכול, נוגעים במוות, נוגעים בנקודות הקשות והגענו הרבה יותר מוכנים, אבל זה לא מדלג עלינו״, אמר.

לדבריו, אנשי זק״א בחרו להתמודד עם המראות הקשים באמצעות שינוי נקודת המבט: ״בחרנו לקחת את המראות ואת הקשיים ולהפוך אותם לסיפורי גבורה וניצחון ותקומה, ולא כסיפורים שמחוללים אותנו באיזושהי תנועה סיבובית כלפי מטה״.

אוטמזגין הגדיר את אירועי 7 באוקטובר כאירועים ״משני חיים״, והסביר כי אנשי המקצוע המלווים אותם מסייעים להם לנתב את השינוי למקומות בריאים ונכונים.

בסיום התייחס שוב להקפות השניות בנובה: ״אנשים לא מבינים שההקפות זה לא איזו מסיבה פרועה, זה איזשהו אירוע התעלות, אירוע מרומם״. לדבריו, כאשר ההקפות מוקדשות לזכר הנופלים, הן מקבלות משמעות עמוקה עוד יותר: ״הוא מקבל משמעות הרבה הרבה יותר עוצמתית, גם כלפי חוץ וגם כלפי מי שמשתתף, שיונק את כוחות הריפוי שלו מהדבר הזה״.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר 

קרדיט תמונה:שאטרסטוק