אני לא נוטה לארח הרבה בפודקאסט, אבל כשהטקסטים והתהליך של מושיק גלאמין קופצים לי ברשתות החברתיות הרגשתי שזה תמצית האינטומי שאני מנסה ללמד ולדבר, והנה אדם שחי את האינטומי הלכה למעשה. מי שהכרנו בתור סטייליסט ומעצב פנים, איש צבעוני וססגוני, כריזמטי, נשאר עם אותה הכריזמה, אבל עכשיו במקום להלביש אנשים הוא זה שמוריד ממנו שכבות. איך הגיע תהליך המינימילזם שלו, הבחירה לטייל לבד ומה היא לימדה אותו, השחרור מהחומר ואיך במקום לברוח מעצמו, למד לבחור בעצמו. ליחצי פליי ובואי לספוג קצת מהזהב שהוא מפזר, הפעם במקום בפאייטים, במלא תובנות לחיים.

אני לא נוטה לארח הרבה בפודקאסט, אבל כשהטקסטים והתהליך של מושיק גלאמין קופצים לי ברשתות החברתיות הרגשתי שזה תמצית האינטומי שאני מנסה ללמד ולדבר, והנה אדם שחי את האינטומי הלכה למעשה. מי שהכרנו בתור סטייליסט ומעצב פנים, איש צבעוני וססגוני, כריזמטי, נשאר עם אותה הכריזמה, אבל עכשיו במקום להלביש אנשים הוא זה שמוריד ממנו שכבות. איך הגיע תהליך המינימילזם שלו, הבחירה לטייל לבד ומה היא לימדה אותו, השחרור מהחומר ואיך במקום לברוח מעצמו, למד לבחור בעצמו. ליחצי פליי ובואי לספוג קצת מהזהב שהוא מפזר, הפעם במקום בפאייטים, במלא תובנות לחיים.

פרק 90 - מי החליט מהו אושר עבורנו? מושיק גלאמין משתף במסע אל עבר קבלה ואהבה עצמית

"אוף יואו איזה חום, גיהנום", "איזה סיוט הפקקים האלה", "וואו הבוס מחרפן אותי, חייבת כבר להגיע ולעשות איתך קפה לספר לך הכל", "והחתונה? בסדר נחמד אבל למה כל כך רחוק ובשטח פתוח וגם לא היה לי מה לאכול". 
מכירות את כל המשפטים האלה? אולי אפילו מזהות את עצמכן בתוכן? ככה, בלי לשים לב, הפכתן את התלונה לחלק בלתי נפרד מהשפה שלכן? 
זה בסדר, זה קורה וזה גם חשוב לאוורר ואפילו להתלונן בקול רם. יש דברים מעצבנים ורצוי שנתעצבן. אבל אז מגיעה השאלה האם אני הופכת את התלונה לתנועה, לפתרון ועשייה – או שאני נתקעת בלופ ומחווטת את המוח שלי ליהנות מהתלונה ולהמשיך לחפש על מה עוד אפשר להתלונן, ככה שאולי אפילו ארגיש קצת מוצלחת יותר. 
למה התלונה היא זו שבוראת לי מציאות? ואיך מדברים שפשוט "קורים לי", אני הופכת לאדם הזה שרק מקטר ורואה את השלילי, ולא שמה לב שהכל בעצם בידיים שלי? 
אז איך אפשר לעצור את הלופ, לצאת מזה ולנצח את ההרגל? 
לחצי פליי ובואי להאזין, ורק אל תשכחי לשתף.

"אוף יואו איזה חום, גיהנום", "איזה סיוט הפקקים האלה", "וואו הבוס מחרפן אותי, חייבת כבר להגיע ולעשות איתך קפה לספר לך הכל", "והחתונה? בסדר נחמד אבל למה כל כך רחוק ובשטח פתוח וגם לא היה לי מה לאכול". מכירות את כל המשפטים האלה? אולי אפילו מזהות את עצמכן בתוכן? ככה, בלי לשים לב, הפכתן את התלונה לחלק בלתי נפרד מהשפה שלכן? זה בסדר, זה קורה וזה גם חשוב לאוורר ואפילו להתלונן בקול רם. יש דברים מעצבנים ורצוי שנתעצבן. אבל אז מגיעה השאלה האם אני הופכת את התלונה לתנועה, לפתרון ועשייה &ndash; או שאני נתקעת בלופ ומחווטת את המוח שלי ליהנות מהתלונה ולהמשיך לחפש על מה עוד אפשר להתלונן, ככה שאולי אפילו ארגיש קצת מוצלחת יותר. למה התלונה היא זו שבוראת לי מציאות? ואיך מדברים שפשוט "קורים לי", אני הופכת לאדם הזה שרק מקטר ורואה את השלילי, ולא שמה לב שהכל בעצם בידיים שלי? אז איך אפשר לעצור את הלופ, לצאת מזה ולנצח את ההרגל? לחצי פליי ובואי להאזין, ורק אל תשכחי לשתף.

פרק 89: למה להתלונן זה ממכר (ומה המחיר שאת משלמת)

"אוי, מעניין מי שוב השאיר את החלב הריק במקרר..." 
"כל הכבוד לך שכבר חזרת לעבודה, אני לא הייתי מסוגלת להשאיר את הילד שלי לבד בבית". 

מכירות את העקיצות האלה? את הרגעים שבהם מישהו זורק הערה שמקטינה אתכן, וחלילה אם תגידי שזה לא סבבה בעינייך- כי אז את מיד תהיי "הכבדה", זאת ש"אי אפשר לצחוק איתה", זאת ש"נו, מה את כזו רגישה!". איזה מעצבן שעושים לנו את זה, אבל אם נהיה כנות אנחנו עושות את זה גם לא מעט. 

הפעם באינטומי, אנחנו נוגעות באחד המנגנונים הכי חמקמקים ומכאיבים: פאסיב-אגרסיב. 
נבין למה אנחנו בוחרות בסרקזם ובציניות במקום בכנות, איך הריצוי הופך לרעל פנימי שיוצא דרך דחיינות, שתיקות ותגובות קצרות, איך הרשתות החברתיות תורמות לנו לתקשורת מסרים הלא ישירה הזו, ואיך אפשר להפסיק להעניש את הסביבה (ואת עצמנו) ולהתחיל לדבר את האמת שלנו, גם כשהיא לא נעימה. 
אז ליחצי פליי ובואי להאזין לפרק שישים סוף לאמירות של "הכל בסדר", כדי שבאמת- הכל יהיה בסדר. 

ורק אל תשכחי לדרג, לשתף ולהשאיר פידבק חיובי, כדי שלא אצטרך להיות עוקצנית בנושא :)

"אוי, מעניין מי שוב השאיר את החלב הריק במקרר..." "כל הכבוד לך שכבר חזרת לעבודה, אני לא הייתי מסוגלת להשאיר את הילד שלי לבד בבית". מכירות את העקיצות האלה? את הרגעים שבהם מישהו זורק הערה שמקטינה אתכן, וחלילה אם תגידי שזה לא סבבה בעינייך- כי אז את מיד תהיי "הכבדה", זאת ש"אי אפשר לצחוק איתה", זאת ש"נו, מה את כזו רגישה!". איזה מעצבן שעושים לנו את זה, אבל אם נהיה כנות אנחנו עושות את זה גם לא מעט. הפעם באינטומי, אנחנו נוגעות באחד המנגנונים הכי חמקמקים ומכאיבים: פאסיב-אגרסיב. נבין למה אנחנו בוחרות בסרקזם ובציניות במקום בכנות, איך הריצוי הופך לרעל פנימי שיוצא דרך דחיינות, שתיקות ותגובות קצרות, איך הרשתות החברתיות תורמות לנו לתקשורת מסרים הלא ישירה הזו, ואיך אפשר להפסיק להעניש את הסביבה (ואת עצמנו) ולהתחיל לדבר את האמת שלנו, גם כשהיא לא נעימה. אז ליחצי פליי ובואי להאזין לפרק שישים סוף לאמירות של "הכל בסדר", כדי שבאמת- הכל יהיה בסדר. ורק אל תשכחי לדרג, לשתף ולהשאיר פידבק חיובי, כדי שלא אצטרך להיות עוקצנית בנושא :)

פרק 88: "הכל בסדר" (לא באמת)- על פאסיב-אגרסיב וזעם בתחפושת

זה לא את מי אני מרצה, זה מה אני רוצה. רובנו גדלנו בתוך עסקה לא כתובה: תהיה טוב = תהיה אהוב. למדנו שהערך שלנו נמדד בציון, בעזרה לאחר, בשתיקה כשלא נוח לנו. הפכנו לאנשים שמתעדפים את כולם חוץ מאת עצמם, מתוך פחד עמוק שאם לא נרצה- לא תהיה סיבה לאהוב אותנו.
אבל ריצוי הוא לא טוב לב, הוא הישרדות. וכשאנחנו מרצים, אנחנו לא באמת נוכחים; אנחנו הופכים לצל של הצרכים של מישהו אחר. הגיע הזמן להפסיק "להופיע" כדי לקבל אישור, ולהבין שדאגה לעצמך היא לא אגואיזם, היא התנאי היחיד לחיים אותנטיים. הפרק הזה הוא ההזמנה שלך להפסיק לקנות אהבה בוויתורים על עצמך, ולהתחיל לתעדף את הבנאדם היחיד שנשאר איתך תמיד: את.

זה לא את מי אני מרצה, זה מה אני רוצה. רובנו גדלנו בתוך עסקה לא כתובה: תהיה טוב = תהיה אהוב. למדנו שהערך שלנו נמדד בציון, בעזרה לאחר, בשתיקה כשלא נוח לנו. הפכנו לאנשים שמתעדפים את כולם חוץ מאת עצמם, מתוך פחד עמוק שאם לא נרצה- לא תהיה סיבה לאהוב אותנו. אבל ריצוי הוא לא טוב לב, הוא הישרדות. וכשאנחנו מרצים, אנחנו לא באמת נוכחים; אנחנו הופכים לצל של הצרכים של מישהו אחר. הגיע הזמן להפסיק "להופיע" כדי לקבל אישור, ולהבין שדאגה לעצמך היא לא אגואיזם, היא התנאי היחיד לחיים אותנטיים. הפרק הזה הוא ההזמנה שלך להפסיק לקנות אהבה בוויתורים על עצמך, ולהתחיל לתעדף את הבנאדם היחיד שנשאר איתך תמיד: את.

פרק 87: אנשים מרצים - איך ולמה להפסיק?

אם היה אפשר פשוט “לצאת מזה”- אז לא היינו נשארות שם.
כשאומרים לנו שמחשבה בוראת מציאות קיימת, זה מאוד מקשה על הרגע בדכאון בו אנחנו אמורים להבין שהמחשבות שלנו הן לא אמיתיות, שיש לנו מקום בעולם ושהעולם לא באמת מסוגל להיות בלעדנו. איך שוהים בדכאון ומוכנים לקבל את התקופה ולא רק לצפות "לצאת מזה כבר", איך אפשר לתמוך בחברה שבדכאון ובאמת להיות שם בשבילה בחושך מבלי הצורך להוציא אותה מזה, אל האור. ומה ההבדל בין דכאון לבאסה? ליחצי פליי על הפרק החשוב הזה, אם לא בשבילך אז בשביל חברה שלך, וגם בסוף לדעת איך לתמוך ואיך להעניק מהאנרגיה שלך אבל לא להישרף, יעזור גם לך.

אם היה אפשר פשוט &ldquo;לצאת מזה&rdquo;- אז לא היינו נשארות שם. כשאומרים לנו שמחשבה בוראת מציאות קיימת, זה מאוד מקשה על הרגע בדכאון בו אנחנו אמורים להבין שהמחשבות שלנו הן לא אמיתיות, שיש לנו מקום בעולם ושהעולם לא באמת מסוגל להיות בלעדנו. איך שוהים בדכאון ומוכנים לקבל את התקופה ולא רק לצפות "לצאת מזה כבר", איך אפשר לתמוך בחברה שבדכאון ובאמת להיות שם בשבילה בחושך מבלי הצורך להוציא אותה מזה, אל האור. ומה ההבדל בין דכאון לבאסה? ליחצי פליי על הפרק החשוב הזה, אם לא בשבילך אז בשביל חברה שלך, וגם בסוף לדעת איך לתמוך ואיך להעניק מהאנרגיה שלך אבל לא להישרף, יעזור גם לך.

פרק 86: דיכאון זה לא “צאי מזה”- איך להיות שם באמת?

לכבוד פסח ובוא האביב, אני מחזירה לכן את אחד הפרקים שהכי אהבתן, שיעורים לחיים טובים יותר שיעזרו לנו לצאת מהמצרים שלנו אל עבר חופש ובחירה אמיתית בעצמנו, בהשראת האסטרטגיה לחיים של המנטור הבינלאומי דין גרסיוזי. ליחצי פליי ובואי להשתחרר ולפרוח עם האביב

לכבוד פסח ובוא האביב, אני מחזירה לכן את אחד הפרקים שהכי אהבתן, שיעורים לחיים טובים יותר שיעזרו לנו לצאת מהמצרים שלנו אל עבר חופש ובחירה אמיתית בעצמנו, בהשראת האסטרטגיה לחיים של המנטור הבינלאומי דין גרסיוזי. ליחצי פליי ובואי להשתחרר ולפרוח עם האביב

פרק85: לצאת ממצרים, אל החופש שלנו 

83 פרקים עברנו ביחד ומעולם לא דיברתי על תזונה, מתוך בחירה מודעת לא להכניס שיח על משקל, קלוריות ומה נכון לכל אחד ומה האידיאל. 
ועכשיו כשאנחנו בעיצומו של מבצע שאגת הארי שמלווה בירידה תכופה למקלטים, חוסר שינה, סטרס והמון דאגה- הגיע הזמן לדבר על מה שכולם ממהרים לשלוף מהמותן כפתרון קסם לכל הצרות- ״אני באכילה רגשית״. 
כל לחץ, כל עייפות, כל שעמום, כל חוסר וודאות- ייפתר על ידי אכילה רגשית ש״מאושרת במלחמה״, אבל מה זה באמת אומר? 
כדי לענות על כך הזמנתי את שי וייס, תזונאי קליני בשיטת הנון דיאט, להסביר לנו למה התרגלנו לאכול כשאנחנו עצובים או לחוצים? למה בכלל לאכול יכול להיחשב בעינינו חולשה, ולמה אכילה בריאה היא לאו דווקא זו שתגרום לנו לרזות? 
הימים האלה מלחיצים ועמוסים, קחי לך רגע לעצמך ליחצי פליי על הפרק, ובואי קצת לשחרר את העיסוק באוכל מהראש.

83 פרקים עברנו ביחד ומעולם לא דיברתי על תזונה, מתוך בחירה מודעת לא להכניס שיח על משקל, קלוריות ומה נכון לכל אחד ומה האידיאל.&nbsp; ועכשיו כשאנחנו בעיצומו של מבצע שאגת הארי שמלווה בירידה תכופה למקלטים, חוסר שינה, סטרס והמון דאגה- הגיע הזמן לדבר על מה שכולם ממהרים לשלוף מהמותן כפתרון קסם לכל הצרות- ״אני באכילה רגשית״.&nbsp; כל לחץ, כל עייפות, כל שעמום, כל חוסר וודאות- ייפתר על ידי אכילה רגשית ש״מאושרת במלחמה״, אבל מה זה באמת אומר?&nbsp; כדי לענות על כך הזמנתי את שי וייס, תזונאי קליני בשיטת הנון דיאט, להסביר לנו למה התרגלנו לאכול כשאנחנו עצובים או לחוצים? למה בכלל לאכול יכול להיחשב בעינינו חולשה, ולמה אכילה בריאה היא לאו דווקא זו שתגרום לנו לרזות?&nbsp; הימים האלה מלחיצים ועמוסים, קחי לך רגע לעצמך ליחצי פליי על הפרק, ובואי קצת לשחרר את העיסוק באוכל מהראש.

פרק 84: אכילה רגשית- מה זה באמת? 

"אין לי אוויר!"- זה ביטוי שאנחנו משתמשות בו בצורה יומיומית, בלי לחשוב על כמות הרגעים שבהם אין לנו אוויר, ועל הנשימה שלנו. למדנו לשמוע שנשימת קופסה היא דבר שמרגיע אותנו בזמן חרדה וכדאי לנשום עמוק ולאט כדי להרגיע את מערכת העצבים, אבל מה אם זה רק מלחיץ אותי יותר רק לנסות ולא לדעת אם הצלחתי? מה אם אני לא יודעת לנשום מלכתחילה? ומה אם מעולם לא בחנתי או הייתי מודעת לנשימה שלי? 
הנשימה זו פעולה לא רצונית שאנחנו מבצעים הכי הרבה פעמים ביום, לא לימדו אותנו לנשום וכולנו נושמים, ועדיין השאלה היא אם אנחנו עושים את זה נכון ואיזה תוצאות מיטיבות יהיו לחיינו כשננשום נכון? 
הפרק אני מארחת את אפרת כהן מטפלת בתרפיית נשימה, שתלמד אותנו לנשום ותעניק לנו - הנחייה מרגיעה ונעימה. 
פרק שהוקלט בזמן מבצע שאגת הארי, ורלוונטי לחיינו תמיד, אז יאללה קחי שאיפה עמוקה ליחצי פליי ובואי גלי כמה הנשיפה היא החשובה. 

לעמוד האינסטגרם של אפרת כהן- https://www.instagram.com/yoga.with.ati/ 

"אין לי אוויר!"- זה ביטוי שאנחנו משתמשות בו בצורה יומיומית, בלי לחשוב על כמות הרגעים שבהם אין לנו אוויר, ועל הנשימה שלנו. למדנו לשמוע שנשימת קופסה היא דבר שמרגיע אותנו בזמן חרדה וכדאי לנשום עמוק ולאט כדי להרגיע את מערכת העצבים, אבל מה אם זה רק מלחיץ אותי יותר רק לנסות ולא לדעת אם הצלחתי? מה אם אני לא יודעת לנשום מלכתחילה? ומה אם מעולם לא בחנתי או הייתי מודעת לנשימה שלי?&nbsp; הנשימה זו פעולה לא רצונית שאנחנו מבצעים הכי הרבה פעמים ביום, לא לימדו אותנו לנשום וכולנו נושמים, ועדיין השאלה היא אם אנחנו עושים את זה נכון ואיזה תוצאות מיטיבות יהיו לחיינו כשננשום נכון?&nbsp; הפרק אני מארחת את אפרת כהן מטפלת בתרפיית נשימה, שתלמד אותנו לנשום ותעניק לנו - הנחייה מרגיעה ונעימה.&nbsp; פרק שהוקלט בזמן מבצע שאגת הארי, ורלוונטי לחיינו תמיד, אז יאללה קחי שאיפה עמוקה ליחצי פליי ובואי גלי כמה הנשיפה היא החשובה.&nbsp;
לעמוד האינסטגרם של אפרת כהן- https://www.instagram.com/yoga.with.ati/&nbsp;

פרק 83: נשימה - התרופה שנמצאת מתחת לאף

ושוב אנחנו בתוך מלחמה, היה נדמה ששנתיים וחצי יבנו לנו חוסן, אבל נדמה שזה בדיוק ההיפך. אנחנו מתעייפות מלשמור על חיוך בתוך החרדה, ונאלצות להתמודד שוב עם איום אמיתי, חוסר שינה וחרדה קיומית. אז היי, החלטתי להקליט פרק במיוחד בשבילכן, שיענה על כל השאלות, התחושות והרגשות שמלחמת "שאגת הארי" מביאה איתה, מהתמודדות עם חוסר וודאות, דרך החרדה, האכילה הרגשית, הפומו, העשייה של האחרים, מיניות וחרמנות, אל הבדידות, הניתוק הרגשי והחזרה לגור אצל ההורים, ולמה לפעמים נעדיף מקלט שכונתי על פני ממ"ד בטוח רק שלא יהיו טריגרים מהילדות? 
איך נאזן ונשמור על חיוביות, נפיג את הבדידות ונמצא חמלה? ליחצי פליי ובואי להאזין לפרק המלא, כי זה ממש הצעד הראשון בדרך לשם.

ושוב אנחנו בתוך מלחמה, היה נדמה ששנתיים וחצי יבנו לנו חוסן, אבל נדמה שזה בדיוק ההיפך. אנחנו מתעייפות מלשמור על חיוך בתוך החרדה, ונאלצות להתמודד שוב עם איום אמיתי, חוסר שינה וחרדה קיומית. אז היי, החלטתי להקליט פרק במיוחד בשבילכן, שיענה על כל השאלות, התחושות והרגשות שמלחמת "שאגת הארי" מביאה איתה, מהתמודדות עם חוסר וודאות, דרך החרדה, האכילה הרגשית, הפומו, העשייה של האחרים, מיניות וחרמנות, אל הבדידות, הניתוק הרגשי והחזרה לגור אצל ההורים, ולמה לפעמים נעדיף מקלט שכונתי על פני ממ"ד בטוח רק שלא יהיו טריגרים מהילדות?&nbsp; איך נאזן ונשמור על חיוביות, נפיג את הבדידות ונמצא חמלה? ליחצי פליי ובואי להאזין לפרק המלא, כי זה ממש הצעד הראשון בדרך לשם.

פרק 82: יומן מלחמה- איך שומרים על שפיות כשהמציאות לא צפויה

בפעם האחרונה שטיילת בחו"ל, האם היה משהו שעשית קצת שונה? שהרשית לעצמך קצת יותר להתלבש? קצת יותר לצחוק בקול רם? אולי לשיר או לרקוד ככה סתם כי אף אחד לא מכיר אותך אז מה זה משנה? חו"ל זו המסיכה שלך ברגע הזה, המסיכה שמאפשרת דווקא לאני האמיתי שלך לצאת. בפורים אנחנו אמנם שמים מסיכה, דבר שתמיד נשמע בקונוטציה שלילית של זיוף, אבל דווקא המסיכה הזו יכולה להיות שער לחיבור הכי עמוק שלנו, להיזכר מי האני האמיתי שבי אחרי שנים של השתקה, אחרי שנים של ביקורת עצמית וחשש מעיני החברה. האם את בכלל זוכרת מי את? יודעת מי את? ומתי את נותנת לעצמך לצאת? שימי רגע את המסיכה, ליחצי פליי ובואי להכיר את עצמך, באמת. 

בפעם האחרונה שטיילת בחו"ל, האם היה משהו שעשית קצת שונה? שהרשית לעצמך קצת יותר להתלבש? קצת יותר לצחוק בקול רם? אולי לשיר או לרקוד ככה סתם כי אף אחד לא מכיר אותך אז מה זה משנה? חו"ל זו המסיכה שלך ברגע הזה, המסיכה שמאפשרת דווקא לאני האמיתי שלך לצאת. בפורים אנחנו אמנם שמים מסיכה, דבר שתמיד נשמע בקונוטציה שלילית של זיוף, אבל דווקא המסיכה הזו יכולה להיות שער לחיבור הכי עמוק שלנו, להיזכר מי האני האמיתי שבי אחרי שנים של השתקה, אחרי שנים של ביקורת עצמית וחשש מעיני החברה. האם את בכלל זוכרת מי את? יודעת מי את? ומתי את נותנת לעצמך לצאת? שימי רגע את המסיכה, ליחצי פליי ובואי להכיר את עצמך, באמת.&nbsp;

פרק 81: מסיכה של אמת- להתחפש כדי להיחשף

 המילה אינטימיות בלטינית
 intimacy 
 מתפרקת ל משפט 
into me you see
 כלומר לתת לאחר לראות אותי
INTO ME
מזמין אותנו לרגע להתבונן בתוך עצמנו 
להתכנס פנימה להבין איך האנרגיה שלנו והבחירות שלנו בחיים משפיעות עלינו
 ולקשר בין גוף ונפש 
במטרה להציע אורח חיים קצת יותר חיובי ונינוח 
בעזרת כלים מהחיים המערביים ומהתבוננות מחוכמת המזרח
מנחת הפודקאסט אפרת וכטל היא עיתונאית מורה ליוגה ומדיטציה ובעלת תואר שני בפסיכודרמה- משלבת בין כל העולמות תוך שימוש וחשיפת רגעים אישיים, אל תוך תובנות שישרתו את המאזינים בחיי היום יום.

המילה אינטימיות בלטינית intimacy מתפרקת ל משפט into me you see כלומר לתת לאחר לראות אותי INTO ME מזמין אותנו לרגע להתבונן בתוך עצמנו להתכנס פנימה להבין איך האנרגיה שלנו והבחירות שלנו בחיים משפיעות עלינו ולקשר בין גוף ונפש במטרה להציע אורח חיים קצת יותר חיובי ונינוח בעזרת כלים מהחיים המערביים ומהתבוננות מחוכמת המזרח מנחת הפודקאסט אפרת וכטל היא עיתונאית מורה ליוגה ומדיטציה ובעלת תואר שני בפסיכודרמה- משלבת בין כל העולמות תוך שימוש וחשיפת רגעים אישיים, אל תוך תובנות שישרתו את המאזינים בחיי היום יום.

Intॐe | INTO ME אפרת וכטל

Social links:

Follow the podcast:

94 clip(s)