אם היה אפשר פשוט “לצאת מזה”- אז לא היינו נשארות שם.
כשאומרים לנו שמחשבה בוראת מציאות קיימת, זה מאוד מקשה על הרגע בדכאון בו אנחנו אמורים להבין שהמחשבות שלנו הן לא אמיתיות, שיש לנו מקום בעולם ושהעולם לא באמת מסוגל להיות בלעדנו. איך שוהים בדכאון ומוכנים לקבל את התקופה ולא רק לצפות "לצאת מזה כבר", איך אפשר לתמוך בחברה שבדכאון ובאמת להיות שם בשבילה בחושך מבלי הצורך להוציא אותה מזה, אל האור. ומה ההבדל בין דכאון לבאסה? ליחצי פליי על הפרק החשוב הזה, אם לא בשבילך אז בשביל חברה שלך, וגם בסוף לדעת איך לתמוך ואיך להעניק מהאנרגיה שלך אבל לא להישרף, יעזור גם לך.