הבנתה של תרבות מרוחקת היא אתגר מחקרי משמעותי. לשם כך נעזר המחקר בקריאת טקסטיים ספרותיים, שחושפים את התפישות החברתיות בנוגע למושגים ורעיונות מסוימים. הפעם נלמד על תפישות המוות ומה שקורה אחריו, בעיקר באמצעות סיפורי גילגמש.

חוקר אורח: פרופסור נתן וסרמן
תחקיר: יובל אונגר
ביצוע טכני: אלון מקלר
הביאה לשידור: ירדן מרציאנו
עורכת ומגישה: גיל מרקוביץ

פרק 3

גיל מרקוביץ: בשני הפרקים הקודמים דיברנו על תרבות מסופוטמיה הקדומה, על השפה האכדית ועל מיתוסים שמלמדים על תפיסות האמונה, האלוהות והקיום במסופוטמיה הקדומה. המסקנה העיקרית שלי, האישית, נוגעת דווקא לאתגר העצום שעומד בפני המחקר הארכיאולוגי והפילולוגי שמנסה ללמוד לעומק תרבות שלמה, על כל היבטיה, דרך כלים וטקסטים. פרופ' נתן וסרמן, אשורולוג, מומחה לספרות המזרח הקדום במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואני גיל מרקוביץ' נמשיך את מסע ההתחקות והלמידה כדי להבין הפעם את תפיסות המוות במסופוטמיה הקדומה, דרך דמותה של אֶרֶשְכִּיגָל ואפוס גילגמש. 

נתן וסרמן: שלום גם לך

ג.מ: אנחנו נעסוק בשני סיפורים, אחד יהיה קצר יותר, השני אנחנו נעמיק בו ממש, ודרך הסיפורים הללו, או הדמויות הללו אנחנו ממש נוכל ללמוד איך המסופוטמים הקדומים תפסו את המוות?

נ.ו: לפחות מה הם כתבו על איך הם תופסים את המוות, שזה לא תמיד אותו דבר

ג.מ: איך אתה תמיד זהיר

נ.ו: אני משתדל

ג.מ: כן זה נהדר דווקא, וזה שוב מדגיש את הקושי במחקר שלך, בעבודה היומיומית

נ.ו: כן

ג.מ: אז אנחנו נתחיל מהסיפור, מהדמות יותר נכון, של אֶרֶשְכִּיגָל. מי זאת?

נ.ו: אֶרֶשְכִּיגָל בשומרית, גבירת המקום הגדול. בעצם גבירת השאול. היא אלה מאוד מעניינת. היא אלת המוות, האלה השולטת בעולם התחתון של הקוסמולוגיה המסופוטמית. קודם כל היא אחותה, אני חושב שכבר אמרנו, של איננה, של אישתר, אלת האהבה והמלחמה, האלה הכי, בעלת החיוניות הכי גבוהה, ודווקא אחותה היא אלת המוות. היא חיה כל הזמן שם. בניגוד לאלים אחרים שזזים, גם בעולם וגם בקוסמוס, אֶרֶשְכִּיגָל נמצאת מיד למטה, והיא גרה בתוך ארמון גדול. התפיסה שהשאול יש לו כל מיני שמות, גנזיר שאנחנו לא בדיוק יודעים את האיטמיולוגיה או השם היותר מוכר זה הארץ, ארץ התלתרי באכדית, זאת אומרת הארץ שממנה אין חזור. קורנוגיה בשומרית, ארץ שאי אפשר לחזור ממנה, ארץ המתים. היא מולכת שם, היא יושבת על כיסא גדול, והדימוי שלה הוא של מלכה מאוד מפחידה, מעין queen Victoria כזו שיושבת לבושת שחורים ומולכת על הכל. מה שמעניין היא, היא מרגישים בכל התיאורים שלה, שוב אין טקסט אחד משמעותי עליה במכוון

ג.מ: אלא מעין אסופה 

נ.ו: של שברים פה ושברים שם. היא מאוד חסרה חיבה וחום ואהבה. זאת אומרת היא נזקקת לזה

ג.מ: היא צריכה? בעצמה?

נ.ו: כן כן. והיא אחד הסיפורים המרכזיים עליה זה הסיפור שאנחנו קוראים לו אֶרֶשְכִּיגָל ונרגל, או נרגל ואֶרֶשְכִּיגָל, זו הדרך שבה היא מצאה את בעלה, נרגל שהוא אל המגיפה, אל המוות. הוא, אני לא אפרט עכשיו את הסיפור כי הוא מורכב ודי מלא פיתולים אבל בסופו של דבר היא הצליחה למצוא אותו ולהתחבר איתו אף על פי שהוא במקור היה בשמיים. אֶרֶשְכִּיגָל, המקור שלה הפולחני הוא בעיר כותה. שהיא במרכז מסופוטמיה. אנחנו מכירים את זה במקרא כאותם כותים שהוגלו לארץ והושבו במקום הגולים שגלו, גולי ישראל שגלו למסופוטמיה. אבל יש לנו פולחן של האלה הזו, פולחן של אלה שבעצם מתפקדת כאלת המוות

ג.מ: היא סוג של בחרה להיות אלת המוות או שזו פרשנות שלי של אחד הדברים שקראתי?

נ.ו: שאלה טובה. קודם כל היא לא מתקוממת נגד זה. יש לה גם הופעות במאכגיה, נדבר על זה אולי בהמשך. וכשמגיע מישהו מת, אליה אל פתחה, יש מה שנקרא במסופוטמיה המשפט של המתים. עכשיו אנחנו חושבים על המשפט של המתים משהו בהקשר יותר מצרי, בכיוון הנוצרי נאמר, אולי גם בדתות מונותיאיסטיות אחרות, שבאה נשמתו של המת ושופטים אם הןוא היה טוב או רע. טוב, ימינה לגן עדן, רע שמאלה לגיניהום. במסופוטמיה התפיסה היא אחרת. המשפט הוא בעצם הפיכתו הסופית של המת למת. זאת אומרת אין פסק דין, אין גזר דין אחר, חוץ מאשר לאותו מי שמגיע לפתחו של הארמון, ושל ארץ המתים, אלא להיגזר דינו למוות. גוזרים את דינו למוות, את דינו של המת

ג.מ: מה שנקרא מאשררים את המוות

נ.ו: כן, נכון. בדימוי שלי לפחות, אם לוקחים את הדימוי של גן עדן וגיהינום, אז בתפיסה הנוצרית יש גם לימבו, משהו לפני. אז המת המסופוטמי מגיע לאיזשהו שלב ביניים, הוא כבר לא בארץ החיים, שם הוא עובר את המשפט והוא נכנס לארץ המתים. אז הנקודה המעניינת כאן שאין למסופוטמים תפיסה של נשמה. אין את המילה נשמה. זו שאלה מורכבת, איך אנחנו רואים, בחיים המודרניים שלנו כל אחד על פי תפיסתו התרבותית רואה את המכלול, הקיום שלו. אבל עשיתי פעם איזשהו מדגם בכל מיני קורסים, אני חושב שבגדול אפשר לומר שאנשים חושבים שיש להם שלושה מרכיבים: הגוף, הבשר, הנשמה, איזשהו ביטוי רוחני של האישיות שלהם שהוא ספציפי להם, ואם לוחצים אותם הם אומרים שיש להם גם איזשהו סוג של spirit, איזושהי רוח. היכולות המחשבתיות, הכושר שלנו להתבונן בעולם, איזשהו spiritual faculty, זה יכולות לא גופניות. למסופוטמים אין נשמה. אין להם תפיסה שהמשך קיומו הספציפי, האישיותי של האדם, לאחר מותו. ישנם שני  מרכיבים, הבשר, זאת אומרת הגוף, המטאפורה שלהם הטיו, והרוח. 

ג.מ: הטין חוזר על עצמו הרבה

נ.ו: כן. ועל כן אין מה לשפוט. לא עושים משפט לגן העדן או לגיהינום כיוון שפשוט אין מה לשפוט. האדם המת נשמרת היכולת שלו הרוחנית, נאמר, אבל לא האישיותית. נתן המת לא קיים יותר כנתן

ג.מ: אהא. אז מעניין, אולי הרוח באמת היא פחות אינדיבידואלית

נ.ו: נכון, היא לא אינדיבידואלית. היא אותו חלק מהישות האנושית שהתקבלה מהאלים. אותו אל שאנחנו סיפרנו

ג.מ: אז את זה וודאי אי אפשר לשפוט, זה של האלים

נ.ו: זה גם נייטרלי. אם אנחנו מדברים על תפיסות המוות אנחנו חייבים לעבור ליצירה מרכזית במסופוטמיה על המוות ובכלל, שזו עלילת גילגמש או האפוס של גילגמש. אם את מוכנה אז נדבר על זה קצת?

ג.מ: ברור שאני מוכנה! אני רוצה לדעת מי הוא, איפה שלט, ממה הוא פחד, הכל אני רוצה לדעת

נ.ו: כן. ממה הוא פחד זו שאלה מצוינת כי הוא פחד הרבה. הוא גיבור מאוד מעניין. גילגמש הוא בעצם היצירה המרכזית של התרבות המסופוטמית גם בעינינו וחד משמעית גם בעיניהם. הוא היה דמות היסטורית, יש לנו די עדויות שהוא היה דמות היסטורית, הוא מלך באורוכ, יש לנו שתי כתובות היסטוריות מאוד עתיקות ויכול להיות שיש בהן מרכיב של פברוק מסוים, אבל אין סיבה לערער על האפשרות שהוא באמת היה אדם היסטורי באיזשהו שלב. על כל פנים זו לא הנקודה המעניינת כי אין לנו ידיעות ממשיות מההיסטוריה שלו כמלך אורוכ

ג.מ: אבל אפילו באמת יודעים בערך מתי הוא מלך

נ.ו: בוא נאמר

ג.מ: זה בויכוח

נ.ו: לא בויכוח, אנחנו נגיע לאמצע האלף השלישי לפנה"ס, זה לא יעזור לנו הרבה. לבנות היסטוריה, לכתוב את ההיסטוריה של גילגמש אנחנו לא יכולים. אנחנו יכולים בוודאי למלא את כל האולפן הזה ואת כל הקומה הזו בספרים על התפיסות הספרותיות שלו. הסיפורים מתחילים קודם כל בשומרית כסיפורים נפרדים על מעשיו של איזשהו גיבור, גילגמש שעושה כל מיני דברים. קודם כל הוא נלחם בשומר יער הארזים, שנדבר על זה עוד מעט, הוא הורג את שור השמיים, הוא נלחם במלך אחר שנקרא עגה, הוא יורד אל השאול וכו' וכו'. יש לנו סיפורים נפרדים. נאמר, אפשר להקביל את זה לסיפורים על ג'יימס בונד. יש לנו סרט כזה על ג'יימס בונד goldfinger

ג.מ: לכל סרט יש עלילה נפרדת לגמרי

נ.ו: מה שמשותף הוא הדמות

ג.מ: הדמות היא חוזרת 

נ.ו: תמיד יש איזשהו villain, איזושהי דמות רעה שהוא נלחם איתה 

ג.מ: מזימה שצריך להתמודד איתה

נ.ו: אני חושב שזו הקבלה לא רעה. זאת אומרת אתה יכול לעשות מדף אצלך בספריה ולשים את כל הדיסקים של סרטי ג'יימס בונד. מה שאין בספרי ג'יימס בונד, ובאיזשהו שלב קרה עם סיפורי גילגמש זה שהפכו את זה ליצירה שלמה. זאת אומרת אחרי שהוא עשה כך וכך, הוא עשה כך וכך.

ג.מ: חיברו? 

נ.ו: חיברו, כן. עכשיו החיבור הזה של כל מחזור הסיפורים הזה על גילגמש, וכאן ישנה קפיצה לשפה אחרת - זה נעשה באכדית. אנחנו רואים את המעברים הללו בין שתי השפות שהם לא טכניים. הכתיבה באכדית הובילה אותם ליצירת אפוס שלם של סיפורי גילגמש.

ג.מ: אלה שנים עשר הלוחות?

נ.ו: בדיוק על זה אני מדבר. הדבר הזה קורה פחות או  יותר ב1800 לפנה"ס, יש לנו מתוך זה שלושה לוחות שלמים ועוד כמה שברי לוחות. יותר מאוחר, פחות או יותר 1100 לפנה"ס אנחנו מוצאים נוסח שאנחנו קוראים לו הגרסה הסטנדרטית של אחד עשר. אחד עשר לוחות שמסתיימים, אני אסביר למה זה קורה, בסיפור המבול. עליו דיברנו

ג.מ: נכון

נ.ו: זאת אומרת יש הכנסה של סיפור המבול, כחותמת, הסיפור הזה חותם את עלילות גילגמש. עוד יותר מאוחר, פחות או יותר 700 לפנה"ס, שאנחנו קוראים לו לוח 12 שהוא סיפורו של גילגמש שמדבר עם רעו וחברו אנכידו, אשר נמצא בשאול. והוא שואל אותו איך המצב בשאול? בוא תספר לי היי אנכידו, מה קורה שם? וזוהי הגרסה בת השנים עשר הלוחות. יש על זה מחלוקת שלמה אם זה מוסיף לעלילה שהוסיפו עוד לוח, או לא, זו קצת שאלה… לא יודע מה, זה כמו שתשאל האם מוצא חן בעיניך האף של דוד אצל מיכלאנג'לו.

ג.מ: ככה הוא, בסדר

נ.ו: הם הוסיפו עוד לוח. הסיפור על גילגמש הוא אולי היצירה המרכזית ביותר שיש לנו מספרות מסופוטמיה. בניגוד ליצירות אחרות הם קראו לטקסט הזה עלילות גילגמש, אישכר גילגמש. זאת אומרת הסדרה של גילגמש, וזה שונה מרוב המקרים, כי ברוב המקרים ליצירות הקדומות אין שמות. אנחנו חושבים על דוסטויבסקי, החטא ועונשו, פוקנר. אין שמות ליצירות. קראו להם לפי השורה הראשונה. כאן דווקא באיזשהו שלב הם קראו לטקסט הזה גילגמש

ג.מ: זה מלמד אותנו על המעמד של הטקסט הזה?

נ.ו: בוודאי. ויש לזה המחבר. אנחנו יודעים לא מי חיבר אבל מי עשה את סדרת 11 הלוחות, שזה אדם שנקרא מסין-לקה-אוניני, סופר נאמר חצי מיתולוגי אבל סופר שאנחנו יודעים על פעילותו והוא איחד את כל הסיפורים השונים

ג.מ: של גילגמש?

נ.ו: ליצירה אחת בת 11 לוחות

ג.מ: וזה אומר גם השם וגם היות מחבר לדבר, זה אומר שזו הייתה תפוצה רחבה?

נ.ו: כן 

ג.מ: ליצירה הזאת?

נ.ו: כן בהחלט. מה שקורה עם עלילות גילגמש, אנחנו מוצאים, דרך אגב מצאנו אפילו בקיבוץ מגידו. בקיבוץ מגידו בשנות החמישים הלך רועה צאן על שיפולי התל, בעט במשהו, הרים את מה שהוא בעט והוא מצא לוח של גילגמש. הוא נמצא היום במוזיאון ישראל. שוב פרגמנט בן 20 שורות אבל מה זה אומר? בכתיבה טובה מאוד בכתיבה רהוטה, זה אומר שבכנען, ממש ביותר מ-1000 ק"מ  ממסופוטמיה, 1500 ק"מ מאורוכ הייתה כתיבה בכתב יתדות, וישב סופר או בית ספר של סופרים ולמדו את גילגמש והעתיקו. מצאנו כמובן גם באנטוליה, מצאו בכל רחבי המזרח הקרוב הקדום, ישנה הכרה של גילגמש. הוא מופיע גם בספר הענקים בקומראן, הוא מוזכר. הוא דמות שעברה בכל רחבי 

ג.מ: כנראה הייתה לה השפעה

נ.ו: השפעה עמוקה. יש טענה חזקה של חוקר בשם מרטין ווסט שנפטר, מהקלסיקונים הגדולים של המאה העשרים, שגילגמש השפיע גם, בעיקר הלוח ה-12 של גילגמש שמדבר על השאול השפיע על האודיסיאה. זאת אומרת שכשיש לנו ירידה של אודיסיאוס אל השאול, הוא טוען שהסיפור היווני הזה הושפע ישירות. אני קצת מתקשה לקבל את זה

ג.מ: אבל זו טענה שקיימת

נ.ו: טענה שהושפע שהגיע עד מעבר למסופוטמיה אל העולם האגאי

ג.מ: אז אנחנו כדי ללמוד על תפיסות המוות במסופוטמיה הקדומה כן נעמיק אל הלוח ה-12

נ.ו: כן, אוקיי. בקצרה, ברשותך - אל הלוח ה- 12 נגיע עוד דקה. גילגמש הוא קודם כל מלך, והוא חולם, הוא מתעלל באיזשהו אופן הטקסט שם שבור, אנחנו מאוד רוצים לדעת מה הוא בדיוק עושה לאנשי עירו, יש לו עוצמה מאוד גדולה והוא בעל ליבידו מאוד גדול והוא עושה דברים מאוד רעים לבני עירו, כך הטקסט מספר. ואז הוא חולם שיבוא מישהו, יש לו חלומות מוזרים, זה טקסט נפלא והוא רצוף חלומות. זאת אומרת הטקסט מתאר חלומות, יש שם כמה וכמה חלומות, כולם חולמים כל הזמן, זה טקסט שיש לו מרכיב פסיכולוגיסטי בילט- אין, בקיצור הוא חולם שיבוא איזשהו יצור שיתמודד איתו, ואכן נולד איזשהו יצור, יצור מופלא שנולד בשדה קוראים לו אנכידו. ואנכידו הזה מתואר בהתחלה כחצי איש חצי חיה, או בהמה אבל בהמה, מלך הבהמות. מין יצור שור, פר

ג.מ: פרא

נ.ו: יצוא פרא, בדיוק, והוא מפריע לכל הציידים לצוד, הוא עוזר לבהמות להימלט מהציידים. הצייד מתלונן, גילגמש שולח, אני מקצר בשביל להגיע אל המוות, לוח שנים עשר, הוא שולח קדושה, זונה, קוראים לה שמחט, פירוש שמה השופעת, או המושכת, והיא מפתה אותו. הם שוכבים שבעה ימים ושבעה לילות, ומהרגע שהוא קם ממשכב האהבים איתה, החיות בורחות ממנו. זאת אומרת, הוא איבד… זה תובנות, כל הטקסט הזה הוא מלא תובנות נפלאות. אבל האהבה, מעשה האהבה והמפגש המיני האינטימי עם בת הזוג, בת הזוג האנושית הזו, גורמת לכך שהוא ניתק באחת מהעולם הקודם שלו, ואין לו ברירה בעצם והוא הולך לאורוכ. באורוכ, פה יש את גילגמש, שם יש את המפגש הראשון ביניהם והוא מפגש של קרב, של התגוששות מול אנשי העיר

ג.מ: יש איזו תקווה שהקרב הזה אולי ירגיע את גילגמש כלפי העם שלו

נ.ו: הוא צריך איזשהו כליא ברק אליו להפנות את כל האנרגיה הליבידיאנית הזו

ג.מ: אל גורם אחר שאיננו העם

נ.ו: דרך אגב, אנחנו לא בדיוק מבינים מה הוא עושה שם. היו כל מיני טענות, אני לא כל כך קורא את זה בטקסט, אבל שהוא כאילו לוקח את כל הנשים למה שנקרא חוק הלילה הראשון, שהוא שוכב איתן לפני שהבעלים שוכבים איתן. אני חושב שזו הסתכלות המא ה19, רומנטית, זה לא כתוב שם. הוא עושה להם משהו לא טוב. בקיצור הם נלחמים, נאבקים, התוצאה היא תיקו והם מבינים שהם מצאו מין את מינו, וחבר את חברו 

ג.מ: מאויבים וצדדים לקרב הם הופכים לידידים

נ.ו: כן זה לא קרב לחיים ולמוות. זה קרב עז, כתוב שהכל מלא אבק וספי הבתים רועדים והכל, אבל בסופו של דבר זה לא כדי להרוג אחד את השני. הם מבינים את עוצמתו של הזולת והם הופכים להיות חברים, הם מחליטים לעשות שם עולם. שם העולם הוא לעשות משהו שאיש לא עשה קודם, והם החליטו ללכת ליער הארזים שנמצא בגרסה האכדית לפחות במערב, באיזור לבנון. הם הולכים מספר ימים ובדרך, גילגמש בעיקר פוחד מאוד. פוחד, פוחד, הוא בוכה, הוא חולם, הם מרגיעים אחד את הנשי, זה באמת יפה להפליא. בסופו של דבר מגיעים ליער הארזים, שם פוגשים את חומבבה שהוא השומר האלוהי של יער הארזים המופלא והקדוש והוא מקודש לאל אנליל, מלך האלים. הם הורגים אותו. 

ג.מ: זה לא פשוט אבל הם בסוף מצליחים. למה זאת מטרה?

נ.ו: קודם כל את יכולה להגיד שזאת מטרה משום שהוא שומר על היער והם באו לכרות עץ ביער כך שצריך לעבור אותו. אבל אין לי תשובה, זו לא תשובה

ג.מ: מדויקת

נ.ו: לא, אין לי תשובה טובה כי זו לא השאלה. זה ברור שהם הלכו ליער הארזים ובסופו של דבר חומבבה יהיה הקורבן, הוא מתחנן על חייו אבל הם הורגים אותו, הם שולחים את העץ שהם כרתו אל מקדשו של אנליל, בתקווה שזה ירגיע אותו מהזעם שלו על כך שהרגו את היצור שהוא כל כך גונן עליו, חומבבה. זה לא מה שקורה. בסופו של דבר הם מגיעים לאורוכ ויש לכאורה בחזרה לאורוכ ויש לכאורה תחושה שהכל בסדר. גילגמש מתייפה ויושב בבית ויש לו חיים טובים ואז מתאהבת בו איננה אישתר. הוא מוצא חן בעיניה והיא רוצה אותו. היא אומרת לו אני רוצה אותך, והכוונה היא לקרבה אישית מינית. הוא אומר לה thank you but no. זה דבר שבלתי מתקבל על הדעת כי she doesn't take no for an answer, האלה, והוא מסביר לה למה. הוא אומר "סליחה, מה ייצא לי מזה? כל המאהבים הקודמים שלך" והוא מונה אותם "גמרו בצורה איומה". יש לנו כאן תיאור מעניין. זה הפכת אותו לזה, את ההוא הפכת לחיה כזו, את ההוא הרגת, דומוזי האהוב המפורסם שלך בכלל מצבו לא טוב, חצי מהחיים שלו בשאול, לא רוצה תודה. היא כועסת מאוד, היא זועמת, היא נעלבת, היא שולחת יצור שנקרא שור השמיים להרוס את אורוכ. ואכן שור השמיים יורד שהוא שור אלוהי ענקי שמחריב את אורוכ

ג.מ: איך תמיד העם נדפק, מסכנים

נ.ו: זה נכון. 

ג.מ: כן, בגלל המלך שלהם בגלל כל מיני החלטות שלא קשורות אליהם, אינידיבידואלית, הם משלמים את המחיר

נ.ו: אני יכול לגלות לך שזה לא כל כך שונה היום

ג.מ: יש בזה משהו. אז אורוכ נהרסת

נ.ו: ושוב שני החברים גילגמש ואנכידו עומדים מול היצור השמימי שהפעם איננה שלחה והורגים גם אותו. וזה דבר שיש לו כבר מחיר כבד מכיוון שבהמשך הסיפור - אנחנו באמצע לוח שמיני, שביעי פחות או יותר - אנכידו חולם חלום, חלום נורא ואיום. שוב, עוד חלום, ובו נאמר, הוא רואה שהאלים עשו אסיפה והחליטו שעל כל מעשיהם של שני החברים מישהו מהם צריך למות ובאופן מפתיע זה לא יהיה גילגמש אלא הוא, אנכידו. והוא מתעורר בבעתה, והוא מקלל, יש סדרה של קללות מאוד מעניינת. בעצם זו קינה קללה

ג.מ: קינה קללה?

נ.ו: כן, הוא מקלל את הזונה, הוא מקלל את הצייד, הוא בעצם סוקר את כל ההחלטות השגויות שהיו בחייו. בסופו של דבר הוא מת

ג.מ: אבל כדי להכות על חטא או כדי?

נ.ו: לא, לא כדי להכות על חטא, אבל הוא כועס מאוד, יש בו זעם וחוסר קבלה של הגורל המר 

ג.מ: שהתגלה לו בחלום

נ.ו: של המוות, זו הנקודה. וכשגילגמש מבין שאנכידו מת והוא מסרב לקבור אותו, כתוב "עד שהתולעת נפלה מאפו הוא לא היה מוכן" תולעת הרימה, כן? הוא לא היה מוכן לקבור אותו, בסופו של דבר הוא קובר אותו. אנחנו מגיעים ללוח שמונה, הלוח מאוד שבור אבל אנחנו מבינים שיש שם לוויה צרמוניאלית מאוד גדולה, ואז יש היפוך גדול בחייו של גילגמש. הוא מבין פתאום שמי שימות 

ג.מ: הבא בתור

נ.ו: במידה מסוימת הבא בתור זה הוא. זאת אומרת הוא מבין

ג.מ: שלכל אחד יש סוף

נ.ו: והוא לא מוכן לקבל את זה. יש כאן חוסר קבלה במידה מסוימת אינפנטילית של התובנה הזו שהמוות צפוי לכולם, והוא מחפש חיי נצח. אומרים לו, אתה יודע יש חיי נצח שאחד מצא, אותנפישתים, זה שם אחר של אותו גיבור המבול שסיפרנו עליו לפני, בפגישה הקודמת

ג.מ: שהוא הצליח להינצל

נ.ו: להינצל מהמבול והוא זכה בחיי נצח והוא רוצה להשיג, להגיע אליו. 

ג.מ: לרכוש לעצמו 

נ.ו: יש איזשהו סטארט אפ של חיי נצח, גם אני רוצה להצטרף אליו. הוא מגיע, הוא עושה דרך ארוכה פנטסטית, אני לא ארחיב לאן הוא מגיע, בסופו של דבר הוא מגיע אליו, מסתכל, והוא רואה, גילגמש מגיע לפני אותנפישתים, ואותנפישתים זה שוב - שם אחר של אתרח'סיס, בהקשר הזה הוא נקרא אותנפישתים. פירוש שמו מצא חיים

ג.מ: אנקדוטה - איך אתם יודעים שזה אותו אחד?

נ.ו: כי זה פשוט, אל"ף עוד מעט אותנפישתים יספר לנו את הסיפור של המבול. 

ג.מ: הבנתי, אז יש לו פשוט שם אחר בשפות שונות או שיש לו כמה שמות?

נ.ו: בגרסה הקדומה קוראים לו אתרח'סיס רב החוכמה, בגרסה של הלוח ה11 של גילגמש הוא נקרא אותנפישתים, בגרסה השומרית הוא נקרא זיוסודרה, יש לו שמות שונים

ג.מ: אז תמיד הסיפור הוא מספיק מכנה בכל הפעמים שאפשר להבין שזו אותה הדמות

נ.ו:  כן זה כמו יערקב וישראל, זו לא השאלה. אין לנו כאן בעיה. על כל פנים הוא מגיע והוא אומר לו "היי אתה נראה ממש רגיל!" אומר לו גילגמש, "חשבתי שאני אראה מישהו שנראה אחרת, אתה נראה לגמרי רגיל" ואז הוא אומר, נו הוא קצת מאוכזב במידה מסוימת, מרגישים שהוא ציפה לאיזשהו.. ואז הוא אומר תספר לי את הסיפור. ואז אותנפישתים מספר לו את סיפור המבול.  ואנחנו רואים כאן מעשה נפלא של עריכה ספרותית, שכנראה של אותו מסין-לקה-אוניני, הסופר הזה, שהוא חיבר שני סיפורים שונים. במקור סיפור המבול בכלל לא קשור לגילגמש. הוא קשר אותו מכיוון שהוא הבין את החוט התמטי שמוליך את עלילות גילגמש, וזה חוט הניגוד בין חיים ומוות. יש שם ניגודים שונים, אבל התמטיקה העמוקה, שעובר מתחת לכל היצירה זה הפחד מהמוות וההתמודדות עם המוות, ואז הוא סגר את זה עם סיפור, קודם כל איך נולד האדם, שזה ברקע הדברים, ואיך אדם אחד הגיע לחיי נצח. והערת שוליים זה נורא נחמד. כתוב שיש איש אחד שמצא חיי נצח, אותו אותנפישתים, אבל זה לא נכון. כי בצידו יוצאת דמות נוספת, אשתו. זה נורא נחמד. העיוורון המגדרי הזה של הסופר המסופוטמי שהוא אומר יש אחד שמצא חיי נצח, אותנפישתים, אבל לא! יש גם את אשתו. עכשיו מצד אחד הוא חי לנצח, מצד שני, התפיסה המסופוטמית לא רואה לנגד עיניה אפשרות של חיי נצח בלי קיום זוגי. 

ג.מ: אה ואז זה בעצם מחייב שיהיה עוד אדם, אישה במקרה הזה

נ.ו: דרך אגב, אין להם ילדים. מה קרה לילדים אנחנו לא יודעים, הם, זה כאילו הם חיים

ג.מ: רק שניהם

נ.ו: רק שניהם שם בעולם הזה

ג.מ: נשמע כמו איזה ואקום, חיים בואקום חיי נצח

נ.ו: וגילגמש אומר "אוקיי אני גם רוצה חיי נצח", והוא אומר אתה יודע מה בוא נעשה לך ניסיון. אומר אותנפישתים. תנסה לא לישון שבעה ימים. אומר לו נו זה קטן עלי, אני בוודאי אצליח לעשות את זה. עוד הוא אומר את זה, כך כותב הטקסט, נפלה השינה על עיניו. 

ג.מ: הוא נרדם

נ.ו: והוא נרדם. הוא לא מסוגל, דרך אגב זה מופיע אני חושב בניטשה על השינה כאחות הקטנה של המוות, איפשהו אני, אולי אני ממציא את זה אבל יש לי זיכרון קלוש שזה כתוב איפשהו. ובאמת בתפיסה המסופוטמית השינה היא קרובה מאוד למוות, בוא נראה אם אתה מסוגל, אתה רוצה חיי נצח - בוא נראה אותך, נעשה לך משהו קל, תנסה לא לישון. הוא לא מצליח

ג.מ: יש גם תפיסות יהודיות אגב שמשייכות את השינה לעולמות הקרובים אל המוות

נ.ו: ביהדות אתה מברך שנשמתך חוזרת בבוקר. ובכן הוא לא מצליח, ואז לזוג הזה - לאותנפישתים ולאשתו יש בעיה, כי ברור להם שכשהוא יקום אז הוא יגיד מה פתאום

ג.מ: הם יצטרכו לדווח לו 

נ.ו: להוכיח לו שהוא ישן. מה פתאום, אני בקושי ניקרתי, לא ישנתי אתם סתם אומרים! ברור

ג.מ: וזה באמת קרה?

נ.ו: בוודאי

ג.מ: מה הוא לא שם לב שהוא נרדם?

נ.ו: אבל את יכולה להגיד אוקיי, עצמתי עיניים לרגע אחד זה לא נחשב

ג.מ: נו באמת

נ.ו: בסופו של דבר הם עושים פטנט מאוד נחמד. כל יום שהוא ישן הם שמים לחם בצידו. וכך הלחם לאט לאט מתעפש ואז בסופו של דבר כשהוא יקום הוא יראה את הלחם המעופש לגמרי. עכשיו שבעה ימים הוא ישן. כמובן שזה מספר טיפולוגי

ג.מ: כן לא הייתה מצלמה אז. לא היה איך להוכיח לו שזה מה שקרה, צריך לחשוב מתוחכם מה שנקרא. אז הלחם המעופש זה הפתרון.

נ.ו: השבעה ימים האלה שחוזרים על המשכב של אנכידו עם שמחט זה חוזר, כל הזמן ישנן קפיצות תמטיות בתוך העלילה, קישוריות מאוד גבוהה שיש בה תובנות עמוקות

ג.מ: מופת ספרותי, ממש

נ.ו: בסופו של דבר הוא קם, הוא מבין שאין לו חיי נצח והוא מגיע למסקנה שהוא צריך לחזור אל העיר שלו. בדרך יש עוד פיתול קטן, שבכל זאת אולי כן נתנו לו איזשהו צמח שנותן חיי נצח והוא מאוד מרוצה איתו והוא שם אותו ליד איזושהי בריכה או מעיין, בא נחש חטף את הצמח, בלע אותו ובאותו רגע גילגמש איבד את הסיכוי הנוסף, האחרון שלו לחיי נצח, ומה קרה לנחש? הוא התחיל להשיל את עורו כמובן. זאת אומרת יש כאן סיפור אטיולוגי נחמד, בעצם סיפור פנימי כזה, אולי בעינינו אולי הוא נראה מטופש אבל הם מאוד אהבו סיבובים, פיתולים עלילתיים. איך הנחש משיל את עורו? במידה מסויימת הוא מת וחי כל הזמן.

ג.מ: אהה הבנתי

נ.ו: גילגמש חוזר לביתו, והוא חוזר להיות מלך אורוכ, והפתרון כפי שנמסר עוד קודם כשהוא פגש איזושהי אישה חכמה בשם סידורי, שאין נצח, אלא בקיום האנושי של איש המשפחה שבונה בית, לוקח אישה, מחזיק את הבן שהוא יולד בידיו, משמח את אשתו בחלקו וכל הנצח היחידי האפשרי לבני האדם זה הזיכרון של מעשיו בדורות הבאים. עכשיו, אני אומר במידה מסוימת יש בזה משהו מאכזב, כי התחושה היא שמה הנצח? הנצח הוא מעין, קח אישה, תיקח משכנתא

ג.מ: קח אישה ובנה לה בית

נ.ו: בנה לה בית, בדיוק. אני כשאני קורא את הטקסט הזה אני לא יכול שלא להרגיש את ה, במידה מסוימת, את האירוניה הפנימית שיש כבר לסופר הכתוב. זה הפתרון. אין חיי נצח. אין חיי נצח במובן האונטולוגי. אדם ימות ויחזור להיות טין וירד אל השאול אל אותה ארשכיגל. אבל המשמעות היא, יש פה איזושהי תפיסה מאוד של של פרודוקטיביות אנושית שחייבים לעשות דברים בחיים.

ג.מ: בדיוק של התמקדות בחיים, של מימוש החיים

נ.ו: וזה הצד השני של אותו אקזיסטנציאליות, של המוות, כשמגיע המוות אין כבר כלום. זאת אומרת ישנה סטטיות, וקיום שהוא מאוד עצוב ועגום בעולם המתים. שמה לא יקרה כלום כבר. לא תהיה תחיית המתים ולא יהיה החזרה של גמול כלשהו על מעשיך הטובים. מה שאתה עושה אתה עושה כאן, אתה צריך לעשות מעשים שהדורות הבאים יזכרו אותך ואתה צריך לעשות ילדים

ג.מ: לשמר את עצמך באופן הזה גם בזיכרון וגם בילדים

נ.ו: וכן וגם בזה שאותם ילדים יבואו ויתנו לך מים קרים ומנחות כשאתה מת. הגענו ללוח 12. יש לנו עוד דקה?

ג.מ: כן

נ.ו: מצוין! לוח 12 הוא נכתב בתקופה הניאו-אשורית פחות או יותר, זאת אומרת הועלה על הכתב בתקופה הנאו-אשורית, בסמוך מאוד לאירוע טראומתי ביותר שקרה באימפריה האשורית. אני פתאום קופץ למשהו היסטורי אבל הוא 

ג.מ: כנראה קריטי להבנה של הסיפור

נ.ו: חשוב. המלך הגדול סרגון שהיה אולי ה-כובש ה-גדול של האימפריה האשורית, ופרץ את גבולותיה למערב בעיקר ולצפון, נפל בקרב. עכשיו הוא לא רק נפל בקרב, שזה דבר שכנראה לא קרה כמעט אף פעם בהיסטוריה האשורי, אלא גופתו נחטפה. הוא נפל למארב בפאתי אנטוליה, והוא מת, גופתו נחטפה ולא היה אפילו מה לקבור. זה דבר שהוא היה זעזוע טוטאלי, זה לא רק רצח רבין, אלא זה שרצח רבין ואחריו אין אפשרות לעשות לוויה לרבין. כנראה בסמוך לאירוע הזה, הזעזוע הרוחני שהיה בארמון בבירת אשור, דורשרוקין, זו בירה שסרגון עצמו בנה אבל בעקבות מותו היא ננטשה - עד כדי כך הזעזוע היה גדול, התחילו התמודדות עם שאלת המוות. ואז הם מוצאים במגירות שלהם, איזשהו טקסט קדום שמוכר בשומרית של שיחה של גילגמש עם אנכידו המת בשאול. הם יוצרים גרסה אכדית לטקסט הזה והם מצרפים אותו לעלילות גילגמש. הסיפור הזה מאוד פשוט. גילגמש נמצא למעלה, והוא משחק איזשהו משחק שנראה כמו קריקט, משהו כזה עם כדור, ופתאום הכדור נופל לאיזשהו בור. הוא מסתכל, הופס! הוא רואה בתוך הבור יש לנו מעלית ישירה לעולם המתים

ג.מ: אמאלה

נ.ו: כן. והוא מסתכל ופתאום רואה למטה את אנכידו. והוא אומר "היי! אנכידו!" זה מעניין, בטקסט הזה אנכידו לא מתואר כחברו אלא כעבדו. המונח הוא קצת שונה. יש לנו מסורת שונה

ג.מ: באמת מעניין

נ.ו: הוא לא ממש קרוב אליו כחבר אלא התפיסה היא של עבד. ואז הוא אומר לו "היי אנכידו, בוא תספר לי מה קורה שם. בוא תספר לי את מנהגי עולם השאול". הוא מספר, בעצם יש לנו כאן תיאור, הוא מרים את הראש למעלה והם מדברים אחד עם השני. 

ג.מ: דרך החור הזה

נ.ו: דרך החור הזה. הטקסט הוא לא ארוך. והוא בגדול מספר את מצה שאנחנו יודעים ממקורות אחרים גם, שהשאול הוא מקום מאוד סטטי, עצוב, והוא אומר: "האם ראית את זה שמת ויש לו ילד אחד?" "כן ראיתי. הוא מצבו הכי גרוע. אין לו בכלל מים קרים לשתות ואין לו שום מנחות." "האם ראית מישהו שיש לו שלושה ילדים, ארבעה ילדים, שבעה ילדים?" זה כבר מתחיל להיות טוב. המצב שלו כבר יותר טוב, הוא מקבל משלוחים קבועים מעולם החיים 

ג.מ: והמשלוחים האלה זה מה שמחייה אותם? זה מה ששומר אותם בשגרה? 

נ.ו: במידה מסוימת כןך זה מתואר. ואז ישנו תיאור מעניין של אנשים שמתו במה שנקרא, במונחים שלנו, מיתה משונה. אדם שמת למשל בהרג של חיה טורפת. ואז הוא אומר הוא עדיין כאילו חוזר ונטרף. יש כאן כמה שורות שמלמדות על תפיסה מרתקת, כמעט קצת כמו של דנטה, שישנה במוות איזושהי חזרה אינסופית על רגע המיתה

ג.מ: אוי ואבוי, אבל זה לא סטטי בכלל

נ.ו: זה לא סטטי בכלל, אבל לא יוצאים מזה

ג.מ: כן, זה מה שנורא

נ.ו: בסופו של דבר כך נגמר הטקסט, וזה מה שמחזיר אותי לסיפור על סרגון, האם ראית את זה שמת בקרב וגופתו לא נצאה ולא הובאה לגבורה? כן, אני רואה אותו. נשמתו, הרוח שלו מהלכת ללא מנוח ואינה מוצאת לה מקום מנוחה. שזה כנראה אותו רמז לאירוע הנוראי 

ג.מ: שזיעזע

נ.ו: שזיעזע את כל האימפריה האשורית

ג.מ: וואו, זה מעניין. גילגמש אני רוצה לדעת אם הוא בסוף לומד את הלקח, או מפנים, מאמץ את המסר, ואז באמת נוהג כך. הופך להיות בן משפחה, מביא הרבה מאוד ילדים כדי שיהיה מי שיביא לו מנחות, האם אנחנו יודעים על זה משהו?

נ.ו: כן, אנחנו יודעים שלפחות לפי מסורת אחת או אפילו יותר מאחת, יש לו בן שנקרא אורנונגל, שהיה גם מלך באורוכ. לפחות יש לנו מסורת היסטורית, זאת לא מסורת מה שאני מדבר עכשיו על הבן של גילגמש, זו איננה מסורת מיתולוגית או אפית אלא מסורת היסטורית, שיש לו אורנונגל שמלך באורוכ במשך 30 שנה. מה שמעניין עם גילגמש, בדמות שלו, שהוא הופך להיות חצי אלוהית בעצמה והיא קשורה מאוד לעולם המתים בעצמה. זאת אומרת, דווקא גילגמש 

ג.מ: שפחד מהמוות

נ.ו: הופך להיות חלק מהפנתיאון החתוני במסופוטמיה, והוא נמצא בסופו של דבר בסמוך לארשכיגל אפילו. את שואלת את עצמך איך זה מסתדר מבחינת זמנים? אין מוקדם ומאוחר במיתולוגיה. זאת אומרת אנחנו לא יכולים להגיד רגע רגע מתי זה קרה? זו שאלה לא נכונה

ג.מ: היא גם לא רלוונטית

נ.ו: היא לא רלוונטית. מרגע שהתקבעה הפסינציה של גילגמש לעולם המוות הוא קושר לעולם המתים והוא התחבר לעולם המתים בצורה מהותית 

ג.מ: מעניין. משום שזה באמת מלמד הרבה על התפיסה של אנשי מסופוטמיה הקדומה, אפשר לחפש תימוכין מעשיים לכך שהם אכן למדו מזה ונגיד ניסו ליישם את הדברים? האם הם עצמם?

נ.ו: האם הם עשו הרבה ילדים?

ג.מ: כן, הרבה ילדים, היו אנשי משפחה שקידשו את המשפחה בתור ערך מאוד קריטי, חשוב, מרכזי

נ.ו: קודם כל אני לא עוסק בשאלות סוציולוגיות אבל אני חושב שהפטנט של משפחה הוא פטנט סופר מוצלח. אני חושב שזה הפטנט אולי האנושי הכי מוצלח שקיים. הפטנט הבא בתור מבחינתי זאת העיר. כן? ההתיישבות העירונית. זאת אומרת מרגע שיש לך משפחה ועיר יש לך את כל המרכיבים הנדרשים לתוך כדי תלאות איומות ומעשים נוראיים להתקדם מבחינה תרבותית למורכבות גבוהה יותר ויותר. 

ג.מ: אני שואלת את השאלה כי אתה לומד מהספרות על התקופה ואתה לומד מהספרות על התפיסות

נ.ו: אני חושב שאפשר ללמוד יותר על התפיסות הרוחניות מאשר על התפיסות החברתיות. לא צריך את גילגמש בשביל להבין שכדאי לעשות משפחה, לפחות בהסתכלות אבולוציונית. גם במקדוניה וגם במערב סין היו משפחות והן כנראה לא הכירו את גילגמש. 

ג.מ: בסדר. במאה ה20 וה21 קורים דברים אחרים 

נ.ו: זה נכון, זה נכון. אנחנו נמצאים ב

ג.מ: אז גם המסקנות הללו שנראות לנו ממש אינהרנטיות לקיום שלנו גם הן מועלות לפעמים בסימן שאלה

נ.ו: לא אני מסכים לחלוטין. אם אנחנו חוזרים לגילגמש, מה בעצם אפשר ללמוד מזה? זו שאלה מאוד מעניינת. קודם כל אפשר להבין באמת את הפחד המאוד גדול מהמוות. הוא מוצג כדמות בכלל לא גיבורה, זה מעשי ההרג עצמם של חומבבה ושור השמיים. מי שתכלס הכניס את הפגיון בצווארו של כל אחת משתי המפלצות הללו היה אנכידו. הוא חושש מאוד, הוא פוחד, הוא מאוד קשור לאמא שלו. כן, גילגמש? לנינסו, זאת האלה בדמותה פרה שהוא מאוד כרוך אחריה. אין לנו דמות אב שם. מי אביו של גילגמש? המסורת המסופוטמית לא מספרת. הם יודעים שיש דמות לא ברורה. כאילו יש בו משהו אינפנטילי קבוע, הסיפור לא מסתיר את זה

ג.מ: הוא לא מתבגר

נ.ו: הוא לא מתבגר. מהרגע שאנכידו מת קורה שם איזשהו סוויץ' פסיכולוגי אצלו, הוא מתייצב מול הווייתו כיצור שהולך באיזשהו שלב למות והוא בזעזוע מוחלט. יש גם כמובן את הסיפור, אהבה, שהוא אין לי ספק - אנחנו מסתכלים על זה בעיניים היום פוסט- אוסקר וויילד, אבל בוודאי שיש לטעמי איזשהו חיבור שהוא גם גופני בין שני החברים הללו. הוא בוכה עליו גילגמש על אנכידו בבכי נורא, מזכיר כמובן את קינת דוד על יהונתן. אני חושב שאנחנו מסתכלים על זה בצורה, מחפשים, כן היה חיבור הומוסקסואלי, לא היה. שאלות שהן פשוט שגויות כי אנחנו משליכים עולם מונחים שלם שלנו היום על הסיפור הקדום, שהוא פשוט לא יודע לענות על זה כי הוא לא אמור לענות על זה

ג.מ: מעניין. אני מקווה שהוא בסוף השלים עם המוות, גם גילגמש וגם כל מי שקרא את הסיפורים, כי נראה לי שזה דבר שכדאי לעשות במהלך החיים. שנסכם?

נ.ו: נסכם

ג.מ: ארשכיגל היא אלת המוות. היא שולטת בשאול ומתוארת בתור מלכה מפחידה. משברי הסיפורים שמצא המחקר על אודותיה אפשר ללמוד על תפיסות המוות של המסופוטמים הקדומים. בהגיעו אל שערי השאול, המת לא נשפט לטוב או לרע. התהליך שמתרחש הוא אשרור המוות שלו, משום שאין אפשרויות אחרות, כולם מגיעים לאותו המקום במותם. תפיסה כזאת בנוגע למוות מייצרת תובנות אחרות לחלוטין על החיים, לעומת התפיסה הדיכוטומית של גן עדן מול גיהינום, שמוכרת לנו בעיקר מהדתות המונותיאיסטיות. גזר הדין האחד האפשרי, מלמד גם שבמותו של אדם לא נשאר ממנו קיום אינדיבידאולי, לא פיזי גופני, ולא נפשי. כלומר, אין נשמה לשפוט. בשאר הפרק למדנו על עלילות גילגמש שמלך באכזריות בעיר אורוכ. גילגמש היה דמות חזקה אך ילדותית ואפיינו אותו פחדים רבים. גילגמש מפחד גם מהמוות, וכשחברו אנכידו מת הוא מפנים שגם תורו יגיע ויוצא למסע להשגת חיי נצח. הוא נכשל ולבסוף נאלץ לקבל את היותו בן תמותה. עלילות גילגמש שופכות אור על תפיסות המוות במסופוטמיה הקדומה, לפיהן המוות הוא סופי, והוא סטטי ומשום כך כדאי למצות את החיים. המיצוי בא לביטוי בהקמת תא משפחתי, שבו ילדים רבים, ובהיותו של אדם איש משפחה מסור. מסר נוסף למיצוי החיים הוא השארת זיכרון אחרי האדם. לעשות מעשים שייזכרו על ידי הדורות הבאים. מצבם של המתים בשאול משתנה גם לפי האופן שבו הם מתו. רגע המוות עצמו. כך לפי לוח 12 של עלילות גילגמש. המת נותר ברגע מותו הנורא. מצבו של המת מושפע גם מכמות האנשים שמביאים אליו מנחות, וזו עוד סיבה להביא הרבה ילדים. 

תודה רבה לך על פרק נוסף בסדרה שלנו, פרופ' נתן וסרמן, אשורולוג, מומחה לספרות המזרח הקדום במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. תודה ליובל אונגר על התחקיר, לאלון מקלר על הביצוע הטכני, לירדן מרציאנו שהביאה את התכנית לשידור אליכם, תודה לכם ולכן על כך שאתן ממשיכות וממשיכים להאזין לפרקי המעבדה. אפשר להמשיך ולמצוא פרקים נוספים גם ביישומון שלנו, גם באתר של תאגיד השידור, ובאופן כללי הדברים נגישים וזמינים. האזנה נעימה, אנחנו נשתמע.