כאן מורשתלמרות שינויי הצביון בעיר והמתח סביב גיוס חרדים, בבית יד לבנים ממשיכים להנציח 414 נופלים בני העיר – ולמצוא גם נקודות של חיבור, אחריות ותקווה לעתיד
בבני ברק, עיר המזוהה כיום בעיקר עם הציבור החרדי, מתקיים מדי שנה טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה – טקס שמספר סיפור מורכב הרבה יותר מהדימוי הרווח.
דורית ברק, מנהלת בית יד לבנים בעיר, פועלת כבר שנים לשימור הזיכרון ולהנחלתו לדורות הבאים. לדבריה, הטקס אמנם מתקיים בחסות העירייה ועל פי הפרוטוקול הממלכתי, אך הפעילות סביבו רחבה בהרבה ונמשכת לאורך כל יום הזיכרון, עם לימוד, סיורים והנצחה לנופלי העיר.
“לא מכירים את בני ברק של פעם”, היא אומרת בראיון למנדי גרוזמן בכאן מורשת. “מדובר באחת הערים הוותיקות ביישוב המתחדש בארץ ישראל, עם עבר ציוני מפואר. תולדות העיר שזורות בתולדות המדינה, ויש רשימה ארוכה של 414 נופלים בני העיר – עדות לקשר העמוק בין בני ברק לבין מדינת ישראל”.
עם זאת, המציאות כיום מורכבת. חלק גדול מהאוכלוסייה הציונית־דתית שהייתה בעיר בעבר עזב, ורבים ממשפחות הנופלים כבר אינם מתגוררים בה. גם המנהיגות המקומית השתנתה, והיחס לנושאים כמו שירות צבאי אינו אחיד.
למרות זאת, ברק בוחרת להתמקד בעשייה ולא בשיפוט. “אני לא בוחנת כוונות לב”, היא אומרת. “זו השליחות שלי – להישאר כאן, גם בלי קהילה תומכת, ולהמשיך לפעול”.
השליחות הזו מתבטאת גם בעבודה עם צעירים מהעיר. לדבריה, מתחת לפני השטח ישנם חרדים שמתגייסים לצה”ל, לעיתים תוך התמודדות עם קשיים ואף ניתוק מהמשפחה. “יש בחורים שנזרקים מהבית בגלל שבחרו להתגייס”, היא מספרת בכאב, “ואני מנסה להיות עבורם כתובת ותמיכה”.
לצד הסיפורים הקשים, יש גם רגעים של תקווה: צעירים חרדים שמשרתים, משפחות שמקבלות את הבחירה, ואף יוזמות מרגשות של הנצחה. כך למשל, חמישה צעירים חרדים אימצו את זכרם של חמישה נופלים עריריים ממלחמת העצמאות – ואומרים עליהם קדיש כאילו היו בני משפחתם.
“יש ערבות הדדית”, מדגישה ברק. “צריך רק להעמיק אותה”.
טקס יום הזיכרון עצמו מתקיים במתכונת מותאמת לאופי העיר – ללא שירת נשים וללא אלמנטים שאינם מקובלים בציבור החרדי – אך שומר על תוכן ציוני מובהק. לצד הטקס, בית יד לבנים פותח את שעריו למבקרים ומקיים פעילויות חינוכיות לאורך כל היום, כולל לימוד תורה לעילוי נשמת הנופלים.
למרות האתגרים והשינויים, ברק מסכמת באופטימיות זהירה: “אם לא הייתה בי תקווה – לא הייתי כאן. אני רואה את הניצוצות, את הזרעים. יש עתיד”.
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר
קרדיט תמונה:יונתן זינדל פלאש 90
