אבינועם הרש משתף בפינתו אצל בני טיטלבוים בכאן מורשת סיפור מרגש על תלמיד שהתחבא בתוך תחפושת פיל – ומזהיר: שמחה אמיתית לא נובעת מאישורים חיצוניים אלא מחיבור לעצמנו ולזהות שלנו

חודש אדר, המזוהה יותר מכל עם שמחה וקלילות, הוא גם זמן לעצור לרגע ולהתבונן פנימה. מעבר לצבעוניות ולתחפושות, זהו חודש שמזמין שאלות עמוקות: עד כמה אנחנו נאמנים לעצמנו? אילו מסכות אנחנו עוטים ביומיום? והאם השמחה שלנו – ושל ילדינו – נובעת ממקור פנימי או רק מתגמולים חיצוניים כמו ציונים ואישורים?

אבינועם הרש, מחנך ופובליציסט, שיתף בסיפור שנחרט בו במיוחד: תלמיד שסבל מבדידות חברתית קשה, כזה שאיש לא חיפש את קרבתו. באחד מאירועי פורים בבית הספר, אותו תלמיד נכנס לאולם כשהוא מחופש לפיל – תחפושת גוף מלאה, חמה ומסורבלת. לפתע, התמונה השתנתה: תלמידים הקיפו אותו, חיבקו, צחקו, רקדו ורצו להצטלם איתו. במשך כמעט שעה הוא לא ביקש להסיר את התחפושת, למרות החום והקושי.

כאשר הרש לקח אותו הצידה והפיל הוריד את התחפושת, התגלה אותו תלמיד בודד. בעיניים נוצצות הוא אמר: “המורה, ראית איך הם אהבו אותי? ראית איך הם חיבקו אותי?”. הרגע הזה טלטל את הרש. מצד אחד – שמחה גדולה של ילד שחווה לראשונה תחושת שייכות. מצד שני – כאב עמוק: לא הילד זכה לאהבה, אלא הדמות שהוא התחפש אליה.

מכאן עולה שאלה נוקבת: כמה מאיתנו מוכנים “להזיע בתוך תחפושת” כדי לקבל חיבוק, תשומת לב או הכרה? וכמה ילדים לומדים כבר מגיל צעיר שהדרך לשמחה עוברת דרך משחק תפקידים, ולא דרך קבלה עצמית?

הרש הרחיב גם על מופעי “הכתרה” ומופעי פורים במוסדות חינוך. לדבריו, אלו אינם רק רגעי צחוק ודחקות, אלא הזדמנות חינוכית של ממש. כאשר משלבים בהם תכנים ערכיים, מסרים של עומק והעצמה – הם יכולים להפוך לאירוע משמעותי שנחרט בזיכרון. מנגד, הכתרה שמבוססת על לעג, השפלה או פגיעה – עלולה לגרום נזק עמוק. “אין שום בדיחה בעולם ששווה הלבנת פנים”, הדגיש.

בנוסף, הוא קרא לרגישות גם במשחקים ומנהגים כמו “גמד וענק” או משלוחי מנות: לזכור את התלמידים שמגיעים מבתים חסרי אמצעים, ולהקפיד על פשטות, שוויון ואכפתיות.

לסיכום, חודש אדר ופורים יכולים להיות הרבה יותר מעוד חג שמח. הם יכולים להפוך להזדמנות לחנך לשמחה פנימית, לכבוד הדדי ולקבלה עצמית – כזו שלא תלויה בתחפושת, אלא בזהות האמיתית של כל אחד ואחת מאיתנו.

 עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר