כאן מורשת

ראיון עם תא"ל ראם עמינוח

החורף היטיב השנה עם רמת הגולן. אחרי הגשמים – המישורים נצבעו ירוק, השדות מבריקים, והנוף הפתוח שבמזרח הרמה נדמה כמעט אירופי. אבל לצד הפריחה, קו האופק משתנה: עשרות טורבינות רוח עצומות ממדים מנקדות את המרחב – ויש מי שתוהים אם המחיר הנופי והסביבתי שווה את התמורה האנרגטית.

איתמר גור, תושב האזור מתאר  אצל אילת כהנא בכאן מורשת  סיור שערך סמוך לתל פארס, שם הוקמו טורבינות בגובה כ־100 מטרים – כגובהו של מגדל עזריאלי העגול. כאשר מוסיפים את אורך הלהבים, המגיע לכ־70 מטרים, מדובר במתקן שמתנשא לכ־200 מטרים בשיאו. “זו מפלצת ענקית”, הוא אומר. “כמו מגדל עצום עם להבים שמסתובבים מעליו. יש כיום כ־80 טורבינות בשלוש חוות שונות, ויש תכניות לעוד עשרות”.

לדבריו, הפגיעה אינה רק אסתטית. “מכל מקום בצפון רואים את זה. קו האופק המזרחי כולו מנוקד בטורבינות. זה כבר לא נוף פתוח”. מעבר למראה, הוא מציין גם את הרעש הרציף – מעין “ווש־ווש” קבוע, שמזכיר שדה תעופה רחוק – ואת השפעת הלהבים על בעלי כנף. בקצה הלהב, כך לדבריו, המהירות מגיעה לכ־200 קמ״ש – נתון שעלול להיות קטלני לציפורים נודדות באזור.

סוגיית היעילות גם היא עולה לדיון. לטענת גור, מאחר שהרוח אינה נושבת בעוצמה קבועה לאורך כל היממה, נצילות הטורבינות עומדת על כ־25% בלבד מהפוטנציאל המרבי. מנגד, המדינה מעודדת את הפרויקטים במסגרת מדיניות האנרגיה המתחדשת, וההשקעות בתחום נאמדות במיליארדים.

הוויכוח, כך נראה, רחב יותר מהגולן לבדו: המתח בין חדשנות טכנולוגית וצורך לאומי בייצור חשמל ירוק – לבין שימור נוף פתוח, טבע ומרחב כפרי. ברמת הגולן, שבה המרחבים הם חלק מהזהות המקומית, השאלה מקבלת משנה תוקף.

האם המחיר הנופי והסביבתי מוצדק בשם המעבר לאנרגיה מתחדשת? התשובה, לפחות בשטח, עדיין נישאת ברוח.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר 

החורף היטיב השנה עם רמת הגולן. אחרי הגשמים &ndash; המישורים נצבעו ירוק, השדות מבריקים, והנוף הפתוח שבמזרח הרמה נדמה כמעט אירופי. אבל לצד הפריחה, קו האופק משתנה: עשרות טורבינות רוח עצומות ממדים מנקדות את המרחב &ndash; ויש מי שתוהים אם המחיר הנופי והסביבתי שווה את התמורה האנרגטית.
איתמר גור, תושב האזור מתאר&nbsp; אצל אילת כהנא בכאן מורשת &nbsp;סיור שערך סמוך לתל פארס, שם הוקמו טורבינות בגובה כ־100 מטרים &ndash; כגובהו של מגדל עזריאלי העגול. כאשר מוסיפים את אורך הלהבים, המגיע לכ־70 מטרים, מדובר במתקן שמתנשא לכ־200 מטרים בשיאו. &ldquo;זו מפלצת ענקית&rdquo;, הוא אומר. &ldquo;כמו מגדל עצום עם להבים שמסתובבים מעליו. יש כיום כ־80 טורבינות בשלוש חוות שונות, ויש תכניות לעוד עשרות&rdquo;.
לדבריו, הפגיעה אינה רק אסתטית. &ldquo;מכל מקום בצפון רואים את זה. קו האופק המזרחי כולו מנוקד בטורבינות. זה כבר לא נוף פתוח&rdquo;. מעבר למראה, הוא מציין גם את הרעש הרציף &ndash; מעין &ldquo;ווש־ווש&rdquo; קבוע, שמזכיר שדה תעופה רחוק &ndash; ואת השפעת הלהבים על בעלי כנף. בקצה הלהב, כך לדבריו, המהירות מגיעה לכ־200 קמ״ש &ndash; נתון שעלול להיות קטלני לציפורים נודדות באזור.
סוגיית היעילות גם היא עולה לדיון. לטענת גור, מאחר שהרוח אינה נושבת בעוצמה קבועה לאורך כל היממה, נצילות הטורבינות עומדת על כ־25% בלבד מהפוטנציאל המרבי. מנגד, המדינה מעודדת את הפרויקטים במסגרת מדיניות האנרגיה המתחדשת, וההשקעות בתחום נאמדות במיליארדים.
הוויכוח, כך נראה, רחב יותר מהגולן לבדו: המתח בין חדשנות טכנולוגית וצורך לאומי בייצור חשמל ירוק &ndash; לבין שימור נוף פתוח, טבע ומרחב כפרי. ברמת הגולן, שבה המרחבים הם חלק מהזהות המקומית, השאלה מקבלת משנה תוקף.
האם המחיר הנופי והסביבתי מוצדק בשם המעבר לאנרגיה מתחדשת? התשובה, לפחות בשטח, עדיין נישאת ברוח.
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר&nbsp;

פינת צפון-  בין הרוח לחשמל: טורבינות הענק משנות את פני רמת הגולן

מה קורה כשבחור ישיבה אומר בטעות "פחמימות" במקום "לחם"? מבחינת אריאל פייגלין (הכתב הכלכלי של מעריב)  – זהו רגע מכונן, כמעט משברי. בספרו החדש, "הישיבה על הג'בל ממול", הוא לוקח את הקוראים למסע הומוריסטי-נוסטלגי אל תוך עולמם של בני הישיבות בציונות הדתית – עם כל הניואנסים, הבדיחות הפנימיות, המתח בין אידיאל למציאות, והסלנג שרק מי שהיה שם באמת מבין.

פייגלין, בוגר ישיבה בעצמו, מספר  בראיון עם אילת כהנא בכאן מורשת כי שם הספר נולד ממשפט מפורסם של ראש ישיבה: בכל פעם שתלמידים שאלו "למה אצלנו לא עושים כך וכך?", התשובה הייתה – "כשתקימו ישיבה על הג'אבל ממול, תעשו מה שאתם רוצים". הספר, לדבריו, הוא אותה ישיבה דמיונית שהקים – ובה הוא מרשה לעצמו לספר הכול.

בין דייטים ל"שירת נשים"

הספר משופע באנקדוטות שכל בייניש יזהה מיד:
החלום הכפול של לוחם הסדר – או למות על קידוש השם, או לצאת כשיש שירת נשים;
ה"דייטים" שלא נקראים דייטים אלא "רופא שיניים בחמישי בשבע";
והלחץ המשפחתי המתמיד – "נו, מה הייתה באמת?", שאלה שלכאורה תמימה אך תמיד מכוונת לאחות של החבר, לא אליו.

באחת הסצנות המשעשעות מקריא פייגלין קטע בשם "פחממות", שבו פליטת פה אחת מסמנת עבורו סדק בזהות ה"חרדלית" השורשית שגדל עליה – בן לרב ואמא מורה, נוער סנדלי שורש ופויקה בערב שרבי. ההומור העצמי חד, מודע, ולעיתים אפילו ביקורתי – אבל תמיד באהבה.

להנגיש עולם סגור

לדברי פייגלין, הספר נועד גם להנגיש. מי שהיה בישיבה ייהנה מהקריצות הפנימיות ומהמונחים – "שבוש", "עונג שבת", "ליזו" – ואילו הורים ואחים יוכלו לקבל הצצה לעולם שלפעמים נראה סגור ומסתורי.

עם זאת, לא הכול צחוק.

הנצחה דרך הומור

הספר מוקדש לזכר חברו הטוב, חנן דרורי ז"ל , שנהרג בעזה לפני שנתיים. דרורי, שלדברי פייגלין הופיע ברבים מהסיפורים ואף היה הקורא הראשון של הקטעים בזמן אמת, התעקש לצאת להילחם למרות פטור רפואי. בסוף הספר מוקדש לו פרק מיוחד – שילוב של זיכרון, חברות, וצחוק משותף על "בזבוז דקות" יקרות מפז.

פייגלין מדגיש כי לצד סיפורי הגבורה, חשוב היה לו להנציח גם את הרגעים הקטנים: השירים שאהב, השיחות, ההומור. לא רק דמות מיתית – אלא חבר בשר ודם.

"שכולם ימצאו בו קצת מעצמם"

"מי שיודע מה זה שבוש או עונג שבת – ימצא שם את עצמו", מסכם פייגלין. "אני מקווה שגם ימצאו שם קצת מחנן".

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר 

מה קורה כשבחור ישיבה אומר בטעות "פחמימות" במקום "לחם"? מבחינת אריאל פייגלין (הכתב הכלכלי של מעריב)&nbsp; &ndash; זהו רגע מכונן, כמעט משברי. בספרו החדש, "הישיבה על הג'בל ממול", הוא לוקח את הקוראים למסע הומוריסטי-נוסטלגי אל תוך עולמם של בני הישיבות בציונות הדתית &ndash; עם כל הניואנסים, הבדיחות הפנימיות, המתח בין אידיאל למציאות, והסלנג שרק מי שהיה שם באמת מבין.
פייגלין, בוגר ישיבה בעצמו, מספר&nbsp; בראיון עם אילת כהנא בכאן מורשת כי שם הספר נולד ממשפט מפורסם של ראש ישיבה: בכל פעם שתלמידים שאלו "למה אצלנו לא עושים כך וכך?", התשובה הייתה &ndash; "כשתקימו ישיבה על הג'אבל ממול, תעשו מה שאתם רוצים". הספר, לדבריו, הוא אותה ישיבה דמיונית שהקים &ndash; ובה הוא מרשה לעצמו לספר הכול.
בין דייטים ל"שירת נשים"
הספר משופע באנקדוטות שכל בייניש יזהה מיד: החלום הכפול של לוחם הסדר &ndash; או למות על קידוש השם, או לצאת כשיש שירת נשים; ה"דייטים" שלא נקראים דייטים אלא "רופא שיניים בחמישי בשבע"; והלחץ המשפחתי המתמיד &ndash; "נו, מה הייתה באמת?", שאלה שלכאורה תמימה אך תמיד מכוונת לאחות של החבר, לא אליו.
באחת הסצנות המשעשעות מקריא פייגלין קטע בשם "פחממות", שבו פליטת פה אחת מסמנת עבורו סדק בזהות ה"חרדלית" השורשית שגדל עליה &ndash; בן לרב ואמא מורה, נוער סנדלי שורש ופויקה בערב שרבי. ההומור העצמי חד, מודע, ולעיתים אפילו ביקורתי &ndash; אבל תמיד באהבה.
להנגיש עולם סגור
לדברי פייגלין, הספר נועד גם להנגיש. מי שהיה בישיבה ייהנה מהקריצות הפנימיות ומהמונחים &ndash; "שבוש", "עונג שבת", "ליזו" &ndash; ואילו הורים ואחים יוכלו לקבל הצצה לעולם שלפעמים נראה סגור ומסתורי.
עם זאת, לא הכול צחוק.
הנצחה דרך הומור
הספר מוקדש לזכר חברו הטוב, חנן דרורי ז"ל , שנהרג בעזה לפני שנתיים. דרורי, שלדברי פייגלין הופיע ברבים מהסיפורים ואף היה הקורא הראשון של הקטעים בזמן אמת, התעקש לצאת להילחם למרות פטור רפואי. בסוף הספר מוקדש לו פרק מיוחד &ndash; שילוב של זיכרון, חברות, וצחוק משותף על "בזבוז דקות" יקרות מפז.
פייגלין מדגיש כי לצד סיפורי הגבורה, חשוב היה לו להנציח גם את הרגעים הקטנים: השירים שאהב, השיחות, ההומור. לא רק דמות מיתית &ndash; אלא חבר בשר ודם.
"שכולם ימצאו בו קצת מעצמם"
"מי שיודע מה זה שבוש או עונג שבת &ndash; ימצא שם את עצמו", מסכם פייגלין. "אני מקווה שגם ימצאו שם קצת מחנן".
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר&nbsp;

 הישיבה על הג'בל ממול - הומור ישיבתי, סלנג פנימי והנצחה כואבת: אריאל פייגלין מציץ לעולמם של בני הישיבות

בראיון עם אילת כהנא בכאן מורשת  ד"ר מאיר ג'בדנפר , מומחה לאיראן מאונ' רייכמן,  מזהיר כי אם ייחתם הסכם שיתמקד אך ורק בגרעין, ישראל תימצא בבעיה: "אם יהיה הסכם בין איראן לארצות הברית שייתן מענה לגרעין בלבד, יהיה לנו קשה להצדיק גל תקיפות אוויריות נגד תוכנית הטילים. לכן השאלה מה ייכלל בהסכם קריטית".

בהקשר האמריקני הוא התייחס גם ליחסים עם הנשיא הקודם, ג'ו ביידן , והדגיש כי למרות הביקורת הפוליטית בישראל – "ביידן היה חבר מדהים למדינת ישראל, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, בהיקפי הסיוע הביטחוני והפיננסי".

איראן בין סנקציות לקריסה כלכלית

מנקודת המבט האיראנית, ג'בדנפר מסביר כי המשטר מצוי במצוקה גוברת. לדבריו, שיעורי האינפלציה מרקיעים שחקים, והציבור מתקשה לרכוש מוצרים בסיסיים. "המשטר רוצה הסרת סנקציות, אבל לא מוכן להתפשר באמת. הם ינסו למשוך זמן – השאלה היא עד כמה טראמפ יאפשר זאת".

לדבריו, השילוב בין דיכוי פוליטי למשבר כלכלי דוחף אזרחים להפגנות חוזרות, כולל בקמפוסים. "הנושא הכלכלי מושך אנשים החוצה לא פחות מהזעם על הטבח והדיכוי".

“מוכנים להרוג עד האיראני האחרון”

על השאלה מדוע המשטר אינו חושש מקריסה פנימית, משיב ג'בדנפר בחריפות: "הוא מוכן להרוג עד האיראני האחרון". לדבריו, משמרות המהפכה כבר ממלאות בפועל את תפקיד שומרי המשטר ומובילות את הדיכוי.

בהשוואה אזורית הזכיר  את התנהלותו של בשאר אל אסד בראשית ההתקוממות בסוריה ב־2011, וטען כי המודל האיראני השפיע על דרכי הפעולה בדמשק.

ומה אם המשטר ייפול?

התרחיש של נפילת המשטר אינו מבטיח בהכרח דמוקרטיזציה מהירה. "גם אם המשטר הנוכחי יקרוס, אין ואקום נקי. משמרות המהפכה עלולות להשתלט ולמנוע מעבר לדמוקרטיה. למעשה, הן כבר הגוף המרכזי שמחזיק את המערכת כיום".

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר 

קרדיט תמונה: שאטרסטוק 

בראיון עם אילת כהנא בכאן מורשת&nbsp; ד"ר מאיר ג'בדנפר&nbsp;, מומחה לאיראן מאונ' רייכמן,&nbsp; מזהיר כי אם ייחתם הסכם שיתמקד אך ורק בגרעין, ישראל תימצא בבעיה: "אם יהיה הסכם בין איראן לארצות הברית שייתן מענה לגרעין בלבד, יהיה לנו קשה להצדיק גל תקיפות אוויריות נגד תוכנית הטילים. לכן השאלה מה ייכלל בהסכם קריטית".
בהקשר האמריקני הוא התייחס גם ליחסים עם הנשיא הקודם, ג'ו ביידן , והדגיש כי למרות הביקורת הפוליטית בישראל &ndash; "ביידן היה חבר מדהים למדינת ישראל, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, בהיקפי הסיוע הביטחוני והפיננסי".
איראן בין סנקציות לקריסה כלכלית
מנקודת המבט האיראנית, ג'בדנפר מסביר כי המשטר מצוי במצוקה גוברת. לדבריו, שיעורי האינפלציה מרקיעים שחקים, והציבור מתקשה לרכוש מוצרים בסיסיים. "המשטר רוצה הסרת סנקציות, אבל לא מוכן להתפשר באמת. הם ינסו למשוך זמן &ndash; השאלה היא עד כמה טראמפ יאפשר זאת".
לדבריו, השילוב בין דיכוי פוליטי למשבר כלכלי דוחף אזרחים להפגנות חוזרות, כולל בקמפוסים. "הנושא הכלכלי מושך אנשים החוצה לא פחות מהזעם על הטבח והדיכוי".
&ldquo;מוכנים להרוג עד האיראני האחרון&rdquo;
על השאלה מדוע המשטר אינו חושש מקריסה פנימית, משיב ג'בדנפר בחריפות: "הוא מוכן להרוג עד האיראני האחרון". לדבריו, משמרות המהפכה כבר ממלאות בפועל את תפקיד שומרי המשטר ומובילות את הדיכוי.
בהשוואה אזורית הזכיר&nbsp; את התנהלותו של&nbsp; בשאר אל אסד &nbsp;בראשית ההתקוממות בסוריה ב־2011, וטען כי המודל האיראני השפיע על דרכי הפעולה בדמשק.
ומה אם המשטר ייפול?
התרחיש של נפילת המשטר אינו מבטיח בהכרח דמוקרטיזציה מהירה. "גם אם המשטר הנוכחי יקרוס, אין ואקום נקי. משמרות המהפכה עלולות להשתלט ולמנוע מעבר לדמוקרטיה. למעשה, הן כבר הגוף המרכזי שמחזיק את המערכת כיום".
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר&nbsp;
קרדיט תמונה: שאטרסטוק&nbsp;

ראיון עם תא"ל ראם עמינוח

כאן מורשת

.css-10t7zxc{display:block;-webkit-flex:none;-ms-flex:none;flex:none;height:0.7rem;}Recent clips

Recent clips