מה קורה כשבחור ישיבה אומר בטעות "פחמימות" במקום "לחם"? מבחינת אריאל פייגלין (הכתב הכלכלי של מעריב)  – זהו רגע מכונן, כמעט משברי. בספרו החדש, "הישיבה על הג'בל ממול", הוא לוקח את הקוראים למסע הומוריסטי-נוסטלגי אל תוך עולמם של בני הישיבות בציונות הדתית – עם כל הניואנסים, הבדיחות הפנימיות, המתח בין אידיאל למציאות, והסלנג שרק מי שהיה שם באמת מבין.

פייגלין, בוגר ישיבה בעצמו, מספר  בראיון עם אילת כהנא בכאן מורשת כי שם הספר נולד ממשפט מפורסם של ראש ישיבה: בכל פעם שתלמידים שאלו "למה אצלנו לא עושים כך וכך?", התשובה הייתה – "כשתקימו ישיבה על הג'אבל ממול, תעשו מה שאתם רוצים". הספר, לדבריו, הוא אותה ישיבה דמיונית שהקים – ובה הוא מרשה לעצמו לספר הכול.

בין דייטים ל"שירת נשים"

הספר משופע באנקדוטות שכל בייניש יזהה מיד:
החלום הכפול של לוחם הסדר – או למות על קידוש השם, או לצאת כשיש שירת נשים;
ה"דייטים" שלא נקראים דייטים אלא "רופא שיניים בחמישי בשבע";
והלחץ המשפחתי המתמיד – "נו, מה הייתה באמת?", שאלה שלכאורה תמימה אך תמיד מכוונת לאחות של החבר, לא אליו.

באחת הסצנות המשעשעות מקריא פייגלין קטע בשם "פחממות", שבו פליטת פה אחת מסמנת עבורו סדק בזהות ה"חרדלית" השורשית שגדל עליה – בן לרב ואמא מורה, נוער סנדלי שורש ופויקה בערב שרבי. ההומור העצמי חד, מודע, ולעיתים אפילו ביקורתי – אבל תמיד באהבה.

להנגיש עולם סגור

לדברי פייגלין, הספר נועד גם להנגיש. מי שהיה בישיבה ייהנה מהקריצות הפנימיות ומהמונחים – "שבוש", "עונג שבת", "ליזו" – ואילו הורים ואחים יוכלו לקבל הצצה לעולם שלפעמים נראה סגור ומסתורי.

עם זאת, לא הכול צחוק.

הנצחה דרך הומור

הספר מוקדש לזכר חברו הטוב, חנן דרורי ז"ל , שנהרג בעזה לפני שנתיים. דרורי, שלדברי פייגלין הופיע ברבים מהסיפורים ואף היה הקורא הראשון של הקטעים בזמן אמת, התעקש לצאת להילחם למרות פטור רפואי. בסוף הספר מוקדש לו פרק מיוחד – שילוב של זיכרון, חברות, וצחוק משותף על "בזבוז דקות" יקרות מפז.

פייגלין מדגיש כי לצד סיפורי הגבורה, חשוב היה לו להנציח גם את הרגעים הקטנים: השירים שאהב, השיחות, ההומור. לא רק דמות מיתית – אלא חבר בשר ודם.

"שכולם ימצאו בו קצת מעצמם"

"מי שיודע מה זה שבוש או עונג שבת – ימצא שם את עצמו", מסכם פייגלין. "אני מקווה שגם ימצאו שם קצת מחנן".

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר