בבוקר ה-6 באוגוסט 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, המתינו בשטחי הכינוס שבצמוד לקיבוץ כפר גלעדי חיילי מילואים מגדוד המילואים 9255 של הצנחנים. בשעה 12:00 נורה מטח קטיושות כבד לעבר האזור, ואחת הקטיושות נחתה בין החיילים. עשרה מהם נהרגו במקום, שניים נוספים מתו מאוחר יותר מפצעיהם בבית החולים. עשרה חיילים נוספים נפצעו. 

אבא שלי שירת כלוחם מילואים בגדוד 9255, וחלק מהנופלים היו חברים קרובים שלו, וביניהם גם שלמה (שלומי) בוכריס ז"ל - חברו הטוב ביותר. אבא שלי לא שיתף אותי מעולם בסיפור הנפילה, בשל הגיל שלי ובשל הטראומה מהאירוע. הוא נכנס ללבנון רק כמה שעות החברים, חיכה לתגבורת של שלומי וחבריו הנוספים מהגדוד. כשיצא מהלחימה בלבנון, הגיע חבול ומותש ללוויות ולשבעות של חבריו. בכתבה אבא שלי משתף לראשונה על שלומי, על האסון ועל ההתמודדות, יחד עם שרה אמו של שלומי ובעז נבט, מפקדם לשעבר.

<p>בבוקר ה-6 באוגוסט 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, המתינו בשטחי הכינוס שבצמוד לקיבוץ כפר גלעדי חיילי מילואים מגדוד המילואים 9255 של הצנחנים. בשעה 12:00 נורה מטח קטיושות כבד לעבר האזור, ואחת הקטיושות נחתה בין החיילים. עשרה מהם נהרגו במקום, שניים נוספים מתו מאוחר יותר מפצעיהם בבית החולים. עשרה חיילים נוספים נפצעו.&nbsp;</p>
<p>אבא שלי שירת כלוחם מילואים בגדוד 9255, וחלק מהנופלים היו חברים קרובים שלו, וביניהם גם שלמה (שלומי) בוכריס ז"ל - חברו הטוב ביותר. אבא שלי לא שיתף אותי מעולם בסיפור הנפילה, בשל הגיל שלי ובשל הטראומה מהאירוע. הוא נכנס ללבנון רק כמה שעות החברים, חיכה לתגבורת של שלומי וחבריו הנוספים מהגדוד. כשיצא מהלחימה בלבנון, הגיע חבול ומותש ללוויות ולשבעות של חבריו. בכתבה אבא שלי משתף לראשונה על שלומי, על האסון ועל ההתמודדות, יחד עם שרה אמו של שלומי ובעז נבט, מפקדם לשעבר.</p>