בלילה אחד בשנת אלף תשע מאות ארבעים ואחת, התעוררו חנה קידר ומשפחתה בביתם בבקובינה לפוגרום אלים של שכניהם הנוצרים. הם גורשו מהבית כשהם לבושים בכותנות הלילה, מבלי שהספיקו לקחת עמם אפילו את הציוד הבסיסי ביותר. הזיכרון הכואב מאותו לילה צף ועלה כשצפתה חנה, בשבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, כיצד ביישובי העוטף ילדים ומבוגרים נחטפו ממיטותיהם ונרצחו. רב"ט ראם גמליאלי מביא את סיפורה של חנה קידר, בת השמונים ושמונה.