שי אביבי ושמואל שאול דנים במושג הזמן ובקושי הרגשי שבאובדן רצף הזיכרונות ככל שמתבגרים.

לקראת יום הלדתו, שי משתף בתחושת עצב על כך שחוויות משמעותיות מחייו, כמו ילדותם של ילדיו, נמוגות מאחוריו כשובל של סירה, בעוד שמואל מציע זווית שמאנית הרואה בזמן הזדמנות(מהשורש המשותף בעברית) וקורא לנוכחות מלאה ברגע הזה כדי להעריך ימים ולהכניס בהם יותר אור.

הם בוחנים כיצד ניתן לשבור את התפיסה הקווית של הזמן, להשתמש בזיכרונות חיוביים ככלי להעצמה בהווה, ולתרגל את התחושה ש"כבר הגעתי" כדי להפסיק לרדוף אחרי העתיד ולחיות את הרגע במלואו.