"אני בחורה נכה, מגיל  צעיר ההורים שלי שידרו לי שהשמיים הם הגבול ואני לא צריכה לתת למגבלה לחסום אותי מלחלום ולהתפתח. זה עבד טוב, עד שהתחלתי לחפש בן זוג. סיימתי בגרויות בהצטיינות, עשיתי שירות לאומי שנתיים, למדתי במדרשה, אני לקראת מבחן סופי בראיית חשבון ומתנדבת בקביעות; ולמרות כל זאת בתחום השידוכים כבר ארבע שנים אני רושמת כישלון מפואר, כואב ומייאש".

ההתכתבות הזו, אחת מיני רבות, היא חלק מהשיח עם נועה סלון. נועה היא קלינאית תקשורת, בעלת מוגבלות ומחברת הספר "חיים אלטרנטיביים". בתוך ההתכתבות, פותחת נועה צוהר לקושי של אנשים בעלי מוגבלויות לצאת לדייטים ולזכות באהבה. הכוונה - בטור זה - לבעלי מוגבלויות פיזיות ללא קושי מנטלי ועם יכולות אישיות ואינטלקטואליות כמו כל אדם בריא.

אפשר להגיד, בהכללה, כי ככל שההורים הצליחו לשלב יותר את הילד שלהם בגיל צעיר בחברה רגילה, כך הבום שהם יקבלו לפרצוף כשהילד יגדל וייהפך לנער או נערה, ואחר-כך לגבר ואישה, יהיה יותר גדול. החברה שלנו, שמתפארת בקבלת האחר, רחוקה מלקבל את האחר כבן זוג או בת זוג, כך שבפועל ה"היצע" של בני זוג לגברים ונשים בעלי מוגבלויות - מצטמצם לבני זוג בעלי מוגבלויות.

מתי נועה הבינה שמוגבלות ושידוכים זו התמודדות, איך היא ניסתה ומנסה למצוא את האיש שלה ומה היו התגובות של העולם לצורך הטבעי כול כך לרצות לאהוב ולהיות נאהב? פרק חדש בהסכת עד האהבה.