הורים ומבקשי זוגיות נמצאים במערכת יחסים שעשויה להיות מתוקה וקרובה ובאותה מידה כזו שנהפכת להיות כואבת וקרירה. לרוב, ההורים הם אלו שמקבלים שלל עצות: "תהיו מכילים ומקבלים, אל תשאלו יותר מדי, תרעיפו אהבה וחום ומתנות - זה תמיד עובד". ומה החלק של הרווקים?  של מבקשי הזוגיות? במה הם לוקחים אחריות על מערכת היחסים? מה הצד שלהם בסיפור?

קבלו שתי דמויות שמספרות שני סיפורים הפוכים.

האחת: "הבונקר" - ממנו לא תשמעו אף מילה על "הרווקות". הוא או היא תמיד יראו טוב, מטופחים, משפחתיים. היא משקיענית שלא שוכחת אף אחיין ומגיעה ראשונה לכל אירוע משפחתי, והוא, דוד אולטימטיבי שמוכן לנסוע רחוק כדי לעזור לאחיו. מה לא יהיה שם? שיח. ממש לא. אני בסדר. לא תראו עלי כאב ולא תגלו כמה אני בודדה. לא תדעו אם אני בקשר או שבדיוק זרקו אותי. תתרחקו מהכאב. אני לא רוצה לפגוש אתכם שם.

הדמות השנייה: "הרווק/ה". תזהרו עלי, קשה לי, אל תדברו לידי על משפחה וילדים כי נשבר לי הלב. הימנעו מלהזמין אותי לסעודות, כיוון שקשה לי לראות שהחיים ממשיכים ואני נותרתי מאחור.

יש מי שמכיר את הדמות הראשונה היטב, ויש את מי שאת הדמות השנייה – ההפוכה לה. ויש, תאמינו או לא, כאלה שמכירים היטב את שתיהן, והן חיות זו בצד זו באותה הנפש, באותו הבן אדם. לעתים בצורה מסוימת כלשהי ולפעמים בצורה אחרת.

מה מאפשר למערכת יחסים להיות נינוחה למרות הקושי, האם יש מתכון שעוזר ומה במסע חייו של מבקש זוגיות יכול לאפשר נינוחות משפחתית.

אחיה שוק, עובד סוציאלי, רווק ודתל"ש הגיע לשוחח עם שירת מלאך על מסע הרווקות שלו בהסכת 'עד האהבה', וחולק עם המאזינים את האיזונים שהוא הגיע אליהם – ולא בהכרח בקלות. כיצד נראית מערכת היחסים המשפחתית מהזווית שלו ומה הוא עושה כדי לשמר אותה ועליה, בפרק שמאפשר הצצה לזווית נדירה בכנותה, בגילוי הלב ובחידוש שיש בה.