הסיפור הוא חלק מפעילוות "מעונה לעונה" באתר 929

לִפְנֵי שָׁנִים, בַּעֲיָרָה רְחוֹקָה, שָׂרְרָה בַּצֹּרֶת.
תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה חִפְּשׂוּ פִּתְרוֹן, שֶׁנָּהוּג לְפִי הַמָּסֹרֶת.
רַב הָעֲיָרָה קָבַע יוֹם שֶׁל צוֹם
וְתוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה לֹא אָכְלוּ וְלֹא שָׁתוּ – לַמְרוֹת הַחֹם!
“אוּף, לֹא אָכַלְתִּי מְאוּמָה –
אֲבָל זֶה לֹא מַשְׁפִּיעַ.”
“לֹא שָׁתִיתִי יְמָמָה!
וְהַגֶּשֶׁם לֹא מַגִּיעַ!”
כָּל הַתּוֹשָׁבִים הִתְלוֹנְנוּ בַּהֲמֻלָּה
וְרַב הָעֲיָרָה הִכְרִיז – תְּפִלָּה!
הִתְלַחְשְׁשׁוּ אַנְשֵׁי הָעֲיָרָה:
“צָרִיךְ מִישֶׁהוּ שֶׁתְּפִלָּתוֹ תִּפְתַּח אֶת שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם
וְאוּלַי סוֹף-סוֹף יַגִּיעוּ הֵנָּה מַיִם.

“מִהֲרוּ וְהֵבִיאוּ אֶת רֹאשׁ הָעִיר –
“הוּא הֲרֵי הֲכִי בָּכִיר!”
הִתְפַּלֵּל רֹאשׁ הָעִיר כִּשְׁעָתַיִם
“אֲבָל… זֶה לֹא מַשְׁפִּיעַ”,
הִגְבִּיר אֶת קוֹלוֹ לַשָּׁמַיִם ו…
“הַגֶּשֶׁם… לֹא מַגִּיעַ!”

נֶחְפְּזוּ וְהֵבִיאוּ אֶת הַשּׁוֹפֶטֶת –
“הִיא הֲרֵי תָּמִיד צוֹדֶקֶת!”
הִתְפַּלְּלָה הַשּׁוֹפֶטֶת בִּרְצִינוּת רַבָּה
“אֲבָל… זֶה לֹא מַשְׁפִּיעַ”,
נָשְׂאָה הִיא דְּבָרִים מֵעֹמֶק לִבָּה ו…
“הַגֶּשֶׁם… לֹא מַגִּיעַ!”

כּוֹחוֹתֵיהֶם אָזְלוּ, אֲבָל הֵם לֹא וִתְּרוּ,
אֶת רוֹפֵא הָעֲיָרָה לְשָׁם הֵם גָּרְרוּ!
“הוּא הֲרֵי הֲכִי חָכָם וְתָמִיד יוֹדֵעַ הַכֹּל –
אָז אוּלַי הוּא, הוּא הַקּוֹל!”
הִתְפַּלֵּל הָרוֹפֵא לְלֹא הַפְסָקוֹת
“אֲבָל… זֶה לֹא מַשְׁפִּיעַ”,
הִתְפַּלֵּל הָרוֹפֵא בְּלַחַשׁ וּבִצְעָקוֹת ו…
“הַגֶּשֶׁם… לֹא מַגִּיעַ!”

זָעֲקוּ תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה בְּיֵאוּשׁ וּבְאֵימָה:
“זֶהוּ! נָמוּת כָּאן בַּצָּמָא!”
עַד שֶׁיֶּלֶד קָטָן הִגִּיעַ: “רֶגַע, יֵשׁ לִי רַעְיוֹן”
אָמַר, וְהוֹסִיף: “תְּנוּ לִי עוֹד נִסָּיוֹן”.
הוּא הִזְמִין לְשָׁם אֶת הַ… מּוֹרָה
וְאָמַר לָהּ שֶׁעַכְשָׁו תּוֹרָהּ.
הַמּוֹרָה הָיְתָה נְבוֹכָה וּשְׁקֵטָה
וְהַתַּלְמִיד לָחַשׁ לָהּ: “כְּמוֹ בַּכִּתָּה”.

הִיא הֵחֵלָּה בִּתְפִלָּה חֲרִישִׁית וּרְגִישָׁה,
“מַשִּׁיב הָרוּחַ”, הִיא לָחֲשָׁה.
נִשְׁמְעוּ לְחִישׁוֹת “זֶה מַשְׁפִּיעַ…”
“מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם”,הִיא בִּקְּשָׁה.
כָּל הָעֲיָרָה נִרְעֲשָׁה ו…
“הַגֶּשֶׁם… הִגִּיעַ!”

פָּנָה הָרַב לַיֶּלֶד וְשָׁאַל,
“כֵּיצַד יָדַעְתָּ שֶׁדַּוְקָא הַמּוֹרָה?”
הֵשִׁיב הַיֶּלֶד, “כִּי הַמּוֹרָה הַזֹּאת, יֵשׁ לָהּ כּוֹחוֹת-עַל.”
הִבִּיט בּוֹ הָרַב בִּפְלִיאָה: “לְמָה הַכַּוָּנָה?”
וְהַתַּלְמִיד הִמְשִׁיךְ וְעָנָה:
“אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ הִיא מַצְלִיחָה, אֲבָל אֶצְלָהּ בַּכִּתָּה הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי קוֹרֶה. נְקֻדָּה.
הִיא לֹא מְוַתֶּרֶת עַל שׁוֹם תַּלְמִיד אוֹ תַּלְמִידָה.
לֹא עַל זֶה שֶׁבְּקֹשִׁי מַגִּיעַ לַכִּתָּה וְשֶׁתָּמִיד אֵין לוֹ חוֹבְרוֹת,
וְלֹא עַל זֹאת שֶׁמַּגִּיעָה אֲבָל עוֹשָׂה צָרוֹת.”

הָרַב הִשְׁתַּתֵּק, חָשַׁב וְאָז אָמַר לַמּוֹרָה:
“אַתְּ בְּעַצְמֵךְ מוֹרִידָה גֶּשֶׁם לְתִפְאָרָה,
גֶּשֶׁם שֶׁל חֶסֶד וְחֶמְלָה.
אַתְּ מְחוֹלֶלֶת נִסִּים בַּכִּתָּה
וְזוֹ הִיא סְגֻלָּה וּמַעֲלָה.”
עֵינֶיהָ שֶׁל הַמּוֹרָה דָּמְעוּ מֵהִתְרַגְּשׁוּת,
וְאַף עַיִן בָּעֲיָרָה לֹא נִשְׁאֲרָה יְבֵשָׁה לַהִתְרַחֲשׁוּת.
הִתְעַרְבְּבוּ הַדְּמָעוֹת בְּמֵי הַגְּשָׁמִים,
וּמֵאָז בָּעֲיָרָה אוֹמְרִים:
“הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְקַשּׁוּבִים לְמַעֲשִׂים טוֹבִים.”

(נכתב בהשראת: תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כד, עמוד א)

מאת הדס גלבוע