מיכאל אוריך, יליד פולין, עבר את הגטו, הסתתר כילד נוצרי, שרד את בוכנוולד – ומספר למה גם 80 שנה אחרי, השואה עדיין חיה בתוכו. ראיון מיוחד עם בני טיטלבוים בכאן מורשת.

מילדות רגילה לגיהינום

מיכאל אוריך נולד בשנת 1934 בעיר טרנופול שבפולין. את שנותיו הראשונות הוא מתאר כחיים טובים יחסית, עד שמשפחתו עברה לוורשה בעקבות קשיי פרנסה. אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939, עולמו התהפך בן רגע.

“עד גיל חמש וחצי חייתי חיים רגילים,” הוא מספר. “ואז התחילה המלחמה – והכל נגמר.”

גטו ורשה: הישרדות בלבד

אוריך נשלח עם משפחתו לגטו ורשה, שם חווה מציאות בלתי נתפסת עבור ילד:
צפיפות קיצונית – עשרות אנשים בדירה קטנה
רעב מתמיד
מחלות ומוות ברחובות

“לא היה אוכל, לא מים, לא חשמל,” הוא נזכר. “כל מה שדיברו עליו זה איך לשרוד.”

הוא מתאר כיצד ילדים כמעט ולא זכו לילדות – לא מסגרות, לא משחקים, רק מאבק יומיומי להישאר בחיים.

ההצלה: אישה אחת נגד כל הסיכויים

בשנת 1942 הוריו קיבלו החלטה גורלית – למסור אותו לאישה פולניה בשם הלנה סטחוביץ’, שתסתיר אותו.

היא גידלה אותו כילד נוצרי במשך שלוש שנים, תוך סיכון חיים יומיומי.
“היא הייתה יותר מאימא,” אומר אוריך. “היא נתנה את החיים שלה בשבילי.”

לימים הוכרה כחסידת אומות העולם, ביוזמתו.

חיים בזהות כפולה

כדי לשרוד, אוריך נאלץ לוותר על זהותו:
הלך לכנסייה
אכל אוכל לא כשר
הסתיר את יהדותו לחלוטין

אך הוריו השאירו לו זיכרון אחד מכריע: פתק תפור בבגד, שבו כתובה זהותו האמיתית.

“אם תנצל – תעשה משהו טוב ליהודים,” נכתב בו.

בוכנוולד: הילדות במחנה

בסוף המלחמה נשלח יחד עם משפחתו המאמצת למחנה בוכנוולד, שם שהה כשמונה חודשים.

בשל זהותו הנוצרית:
לא סומן כיהודי
לא נשלח לעבודות קשות

אך המציאות סביבו הייתה קשה מנשוא.
“ראיתי אנשים מתים מרעב, ממחלות, ממכות,” הוא מספר.

השחרור – והכאב שאחריו

באפריל 1945 שוחרר המחנה על ידי האמריקאים.
אך רגעי השחרור לא היו רק שמחה.

“אנשים התנפלו על אוכל – ומתו מזה,” הוא אומר.
לאחר שנים של רעב, הגוף לא עמד בעומס.

רגע ההכרעה: מי אתה?

לאחר השחרור נשאל אוריך אם ברצונו להצטרף לקבוצת ילדים יהודים.

זו הייתה החלטה קשה:
מצד אחד – האישה שהצילה אותו וגידלה אותו כאם.
מצד שני – הזהות האמיתית שלו.

“לאן אתה הולך? מי מחכה לך?” הוא שואל בדיעבד.
בסופו של דבר, בחר לחזור לעמו.

שווייץ, ישראל – והתחלה חדשה

אוריך נשלח לשווייץ לשיקום למשך שנה, שם קיבל מזון, טיפול ולימודים.
לאחר מכן עלה לישראל בשנת 1946.

הוא גדל בבית לילדים ניצולי שואה בבני ברק, השלים לימודים, הקים משפחה – למרות שלא נותר לו איש ממשפחתו.

“אני לא ניצול – אני בוגר שואה”

אוריך דוחה את המונח “ניצול שואה”.
“אני בוגר שואה,” הוא אומר. “מגיל שש עד אחת עשרה חייתי בשואה.”

לדבריו, החוויה לא הסתיימה:
“השואה לא נגמרה אצלי. היא היום, מחר – כל הזמן.”

מסר לדור הבא

לאורך השנים הוא מרצה וכותב, ודורש לשמר את הזיכרון:
להקדיש שעה חודשית בבתי ספר ללימוד השואה
לשלב ניצולי שואה בטקסים לאומיים
להמשיך לספר – כל עוד יש מי שיכול

“אם לא נזכור – זה יישכח,” הוא מזהיר.

בין אמונה לאובדן

למרות כל מה שעבר, אוריך נשאר אדם מאמין.
התשובה שלו לשאלה “איפה היה א-לוקים?” :

“אני מסתכל הפוך – איך שרדתי. איך בכל שלב מישהו הוביל אותי להישאר בחיים.”

סיום: חיים שנבנו מחדש

היום, אחרי עשרות שנים בישראל, אוריך הוא אב, סב ואף סבא רבא.
הוא ממשיך לספר את סיפורו – לא רק כעדות אישית, אלא כשליחות.

“אולי זו המטרה,” הוא אומר. “לספר.”

עורך: איתי סופרין

צילום: טל ניסן

מיכאל אוריך, יליד פולין, עבר את הגטו, הסתתר כילד נוצרי, שרד את בוכנוולד &ndash; ומספר למה גם 80 שנה אחרי, השואה עדיין חיה בתוכו. ראיון מיוחד עם בני טיטלבוים בכאן מורשת.
מילדות רגילה לגיהינום
מיכאל אוריך נולד בשנת 1934 בעיר טרנופול שבפולין. את שנותיו הראשונות הוא מתאר כחיים טובים יחסית, עד שמשפחתו עברה לוורשה בעקבות קשיי פרנסה. אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939, עולמו התהפך בן רגע.
&ldquo;עד גיל חמש וחצי חייתי חיים רגילים,&rdquo; הוא מספר. &ldquo;ואז התחילה המלחמה &ndash; והכל נגמר.&rdquo;
גטו ורשה: הישרדות בלבד
אוריך נשלח עם משפחתו לגטו ורשה, שם חווה מציאות בלתי נתפסת עבור ילד:
<ul dir="rtl" data-start="635" data-end="716">
<li data-section-id="fi6uug" data-start="635" data-end="678">צפיפות קיצונית &ndash; עשרות אנשים בדירה קטנה</li>
<li data-section-id="e88k3" data-start="679" data-end="692">רעב מתמיד</li>
<li data-section-id="twsj12" data-start="693" data-end="716">מחלות ומוות ברחובות</li>
</ul>
&ldquo;לא היה אוכל, לא מים, לא חשמל,&rdquo; הוא נזכר. &ldquo;כל מה שדיברו עליו זה איך לשרוד.&rdquo;
הוא מתאר כיצד ילדים כמעט ולא זכו לילדות &ndash; לא מסגרות, לא משחקים, רק מאבק יומיומי להישאר בחיים.
ההצלה: אישה אחת נגד כל הסיכויים
בשנת 1942 הוריו קיבלו החלטה גורלית &ndash; למסור אותו לאישה פולניה בשם הלנה סטחוביץ&rsquo;, שתסתיר אותו.
היא גידלה אותו כילד נוצרי במשך שלוש שנים, תוך סיכון חיים יומיומי. &ldquo;היא הייתה יותר מאימא,&rdquo; אומר אוריך. &ldquo;היא נתנה את החיים שלה בשבילי.&rdquo;
לימים הוכרה כחסידת אומות העולם, ביוזמתו.
חיים בזהות כפולה
כדי לשרוד, אוריך נאלץ לוותר על זהותו:
<ul dir="rtl" data-start="1268" data-end="1331">
<li data-section-id="10caodk" data-start="1268" data-end="1283">הלך לכנסייה</li>
<li data-section-id="1gde2az" data-start="1284" data-end="1303">אכל אוכל לא כשר</li>
<li data-section-id="i1mwus" data-start="1304" data-end="1331">הסתיר את יהדותו לחלוטין</li>
</ul>
אך הוריו השאירו לו זיכרון אחד מכריע: פתק תפור בבגד, שבו כתובה זהותו האמיתית.
&ldquo;אם תנצל &ndash; תעשה משהו טוב ליהודים,&rdquo; נכתב בו.
בוכנוולד: הילדות במחנה
בסוף המלחמה נשלח יחד עם משפחתו המאמצת למחנה בוכנוולד, שם שהה כשמונה חודשים.
בשל זהותו הנוצרית:
<ul dir="rtl" data-start="1584" data-end="1627">
<li data-section-id="cslpug" data-start="1584" data-end="1602">לא סומן כיהודי</li>
<li data-section-id="jo8na9" data-start="1603" data-end="1627">לא נשלח לעבודות קשות</li>
</ul>
אך המציאות סביבו הייתה קשה מנשוא. &ldquo;ראיתי אנשים מתים מרעב, ממחלות, ממכות,&rdquo; הוא מספר.
השחרור &ndash; והכאב שאחריו
באפריל 1945 שוחרר המחנה על ידי האמריקאים. אך רגעי השחרור לא היו רק שמחה.
&ldquo;אנשים התנפלו על אוכל &ndash; ומתו מזה,&rdquo; הוא אומר. לאחר שנים של רעב, הגוף לא עמד בעומס.
רגע ההכרעה: מי אתה?
לאחר השחרור נשאל אוריך אם ברצונו להצטרף לקבוצת ילדים יהודים.
זו הייתה החלטה קשה: מצד אחד &ndash; האישה שהצילה אותו וגידלה אותו כאם. מצד שני &ndash; הזהות האמיתית שלו.
&ldquo;לאן אתה הולך? מי מחכה לך?&rdquo; הוא שואל בדיעבד. בסופו של דבר, בחר לחזור לעמו.
שווייץ, ישראל &ndash; והתחלה חדשה
אוריך נשלח לשווייץ לשיקום למשך שנה, שם קיבל מזון, טיפול ולימודים. לאחר מכן עלה לישראל בשנת 1946.
הוא גדל בבית לילדים ניצולי שואה בבני ברק, השלים לימודים, הקים משפחה &ndash; למרות שלא נותר לו איש ממשפחתו.
&ldquo;אני לא ניצול &ndash; אני בוגר שואה&rdquo;
אוריך דוחה את המונח &ldquo;ניצול שואה&rdquo;. &ldquo;אני בוגר שואה,&rdquo; הוא אומר. &ldquo;מגיל שש עד אחת עשרה חייתי בשואה.&rdquo;
לדבריו, החוויה לא הסתיימה: &ldquo;השואה לא נגמרה אצלי. היא היום, מחר &ndash; כל הזמן.&rdquo;
מסר לדור הבא
לאורך השנים הוא מרצה וכותב, ודורש לשמר את הזיכרון:
<ul dir="rtl" data-start="2706" data-end="2822">
<li data-section-id="njs1fn" data-start="2706" data-end="2749">להקדיש שעה חודשית בבתי ספר ללימוד השואה</li>
<li data-section-id="2ylvva" data-start="2750" data-end="2785">לשלב ניצולי שואה בטקסים לאומיים</li>
<li data-section-id="s0r0kg" data-start="2786" data-end="2822">להמשיך לספר &ndash; כל עוד יש מי שיכול</li>
</ul>
&ldquo;אם לא נזכור &ndash; זה יישכח,&rdquo; הוא מזהיר.
בין אמונה לאובדן
למרות כל מה שעבר, אוריך נשאר אדם מאמין. התשובה שלו לשאלה &ldquo;איפה היה א-לוקים?&rdquo; :
&ldquo;אני מסתכל הפוך &ndash; איך שרדתי. איך בכל שלב מישהו הוביל אותי להישאר בחיים.&rdquo;
סיום: חיים שנבנו מחדש
היום, אחרי עשרות שנים בישראל, אוריך הוא אב, סב ואף סבא רבא. הוא ממשיך לספר את סיפורו &ndash; לא רק כעדות אישית, אלא כשליחות.
&ldquo;אולי זו המטרה,&rdquo; הוא אומר. &ldquo;לספר.&rdquo;
עורך: איתי סופרין
צילום: טל ניסן

"כאן מורשת" מציגה: תוכניות אירוח מרתקות והסכתים מיוחדים בהשתתפות מגישי התחנה, רבנים, אמנים ואנשי ציבור

"כאן מורשת" מציגה: תוכניות אירוח מרתקות והסכתים מיוחדים בהשתתפות מגישי התחנה, רבנים, אמנים ואנשי ציבור