שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר סיפרה אלקבץ על הלילה המשפחתי האחרון, השעות שבהן ניסתה להבין מה קורה לבתה, ועל הדרך שעברה מאז אל תוך העולם היהודי: ״לא צריך להגיע לגיל 57, ובטח שלא צריך להגיע ל-7 באוקטובר, כדי להבין מה זאת הזהות שלנו״

 שלוש שנים לאחר מתקפת 7 באוקטובר, ענת אלקבץ, אמה של סיוון אלקבץ ז"ל שנרצחה בכפר עזה, סיפרה לבני טיטלבוים בכאן מורשת על השעות האחרונות שבהן הייתה בקשר עם בתה ועל השינוי שעברה מאז בכל הנוגע לזהותה היהודית.

ערב 7 באוקטובר ציינה המשפחה של ענת ושל בעלה שמעון 36 שנות נישואים. סיוון, יחד עם אחיה ואחותה, הכינו להוריהם הפתעה – 36 תמונות משפחתיות שסודרו על קוביות עץ. ״יש סרטון מהערב הזה שאני מתבוננת בו שוב ושוב ושוב. זה בלתי נתפס, המקום הזה של לראות חיים, חיים ורוקדים ושמחים, שפשוט לא היו כאן בעוד כמה שעות״, סיפרה.

בבוקר 7 באוקטובר שהתה המשפחה בבתים שונים בקיבוץ. עד 7:30 עוד היו בני המשפחה בקשר. אז שלחה סיוון לאמה הודעה: ״אמא, תכתבי לי כל חמש דקות שאת בסדר״. זו הייתה תחילת ניתוק הקשר.

בני המשפחה נכנסו לממ״ד והחלו לקבל הודעות בקבוצות הוואטסאפ. בהמשך נודע להם כי ראש המועצה אופיר ליבשטיין נרצח. ״זה היה שבר, שוק״, סיפרה אלכבץ. לדבריה, למרות הסימנים הקשים, בני המשפחה עדיין האמינו שהצבא יגיע.

בשעה 11:11 התקבלה ההודעה האחרונה מסיוון לאביה: ״אבא, תבטיח לי שכולם בסדר״. אלכבץ סיפרה כי גם בשלב הזה בתה לא כתבה דבר על המחבלים או על הירי, אלא דאגה לבני משפחתה.

בהמשך נחשפו בני המשפחה להודעות נוספות שנשלחו בקבוצות השכונה. אחת מהן, שנשלחה מסיוון בשעה 11:12, הייתה: ״דחוף עזרה. הם אצלי בבית״. אלכבץ סיפרה כי מההודעות הללו הצליחה בדיעבד להרכיב חלקים מהתמונה של השעות האחרונות בחייה של בתה.

״הצבא שהגיע – מאוחר מדי״, אמרה. עם זאת, היא ביקשה להבחין בין החיילים והקצינים שהגיעו מיוזמתם ונלחמו בקיבוץ לבין מקבלי ההחלטות. לדבריה, החיילים שהגיעו היו ״גיבורים אמיתיים״, אך היא חשה שהברית בין האזרח לצבא – שלפיה הצבא מגן עליו ומגיע אליו במהירות – הופרה.

על בתה סיוון סיפרה אלקבץ: ״היא כל כולה אור וטוב ויופי, חיצוני ופנימי. סיוון הייתה כמו דבק שמחבר בין אנשים״. לדבריה, סיוון הייתה סטודנטית למדעי המחשב, שירתה בצבא כמדריכת קשר קרבי, למדה בכיתה מדעית ובמקביל אמנות, והייתה קרובה מאוד למשפחה ולאחייניה.

לדבריה, מאז 7 באוקטובר עברה גם שינוי רוחני עמוק. ״אני רוצה לדעת הרבה יותר על המשמעות של להיות יהודיה, ושלא נסתפק בזה שאנחנו יהודים רק מעצם זה שנולדנו לאימא יהודיה״, אמרה.

״לא צריך כמוני להגיע לגיל 57, ובטח שלא צריך להגיע ל-7 באוקטובר, כדי לעמוד ולהבין מה זאת הזהות שלנו״, הוסיפה. ״הכוח שלנו הוא בזהות שלנו, בזהות היהודית שלנו. ובואו נטמיע אותה כולנו מהרגע שתינוק מגיע לאוויר העולם, כי זה הכוח האמיתי שלנו. צריך צבא חזק, אבל הכוח האמיתי שלנו הוא בהכרה שלנו במי אנחנו, בזהות היהודית שלנו״.

אלקבץ סיפרה כי מאז המלחמה היא מקפידה להדליק נרות שבת ומשתדלת לקיים קידוש בערב שבת, אך לדבריה היא עדיין נמצאת בתהליך. במסגרת החיפוש הזה היא החלה ללמוד עם אישה מכפר חב״ד, ונחשפה לספר התניא.

״אני מוצאת את עצמי כמו ילדה קטנה. אנחנו עוסקים באיזשהו תוכן ואז אני אומרת – רגע, אבל יש כאן ממש גישה טיפולית״, סיפרה. היא תיארה את הלימוד כחיבור בין חוכמה יהודית לבין תובנות הנוגעות ליחסים בין הורים לילדים ולדרך שבה נכון לגשת לאדם שזקוק לעזרה.

״זה שלנו, זה נגיש לנו, זה פתוח לנו. הרבה פעמים אנחנו פשוט הודפים, ולא ממקום יודע – אלא ממקום של בורות. לצעוק 'הדתה' כי אסור יותר מדי – חבל. זה שלנו, וזה עמוק, וזה עשיר, וזה יפה. ומה כל אחד יעשה עם זה, זה שלו. אבל שנדע – זה שלנו״, אמרה.

עורך: איתי סופרין

הפקה ודיגיטל: יחיה טובול

שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר סיפרה אלקבץ על הלילה המשפחתי האחרון, השעות שבהן ניסתה להבין מה קורה לבתה, ועל הדרך שעברה מאז אל תוך העולם היהודי: ״לא צריך להגיע לגיל 57, ובטח שלא צריך להגיע ל-7 באוקטובר, כדי להבין מה זאת הזהות שלנו״
&nbsp;שלוש שנים לאחר מתקפת 7 באוקטובר, ענת אלקבץ, אמה של סיוון אלקבץ ז"ל שנרצחה בכפר עזה, סיפרה לבני טיטלבוים בכאן מורשת על השעות האחרונות שבהן הייתה בקשר עם בתה ועל השינוי שעברה מאז בכל הנוגע לזהותה היהודית.
ערב 7 באוקטובר ציינה המשפחה של ענת ושל בעלה שמעון 36 שנות נישואים. סיוון, יחד עם אחיה ואחותה, הכינו להוריהם הפתעה &ndash; 36 תמונות משפחתיות שסודרו על קוביות עץ. ״יש סרטון מהערב הזה שאני מתבוננת בו שוב ושוב ושוב. זה בלתי נתפס, המקום הזה של לראות חיים, חיים ורוקדים ושמחים, שפשוט לא היו כאן בעוד כמה שעות״, סיפרה.
בבוקר 7 באוקטובר שהתה המשפחה בבתים שונים בקיבוץ. עד 7:30 עוד היו בני המשפחה בקשר. אז שלחה סיוון לאמה הודעה: ״אמא, תכתבי לי כל חמש דקות שאת בסדר״. זו הייתה תחילת ניתוק הקשר.
בני המשפחה נכנסו לממ״ד והחלו לקבל הודעות בקבוצות הוואטסאפ. בהמשך נודע להם כי ראש המועצה אופיר ליבשטיין נרצח. ״זה היה שבר, שוק״, סיפרה אלכבץ. לדבריה, למרות הסימנים הקשים, בני המשפחה עדיין האמינו שהצבא יגיע.
בשעה 11:11 התקבלה ההודעה האחרונה מסיוון לאביה: ״אבא, תבטיח לי שכולם בסדר״. אלכבץ סיפרה כי גם בשלב הזה בתה לא כתבה דבר על המחבלים או על הירי, אלא דאגה לבני משפחתה.
בהמשך נחשפו בני המשפחה להודעות נוספות שנשלחו בקבוצות השכונה. אחת מהן, שנשלחה מסיוון בשעה 11:12, הייתה: ״דחוף עזרה. הם אצלי בבית״. אלכבץ סיפרה כי מההודעות הללו הצליחה בדיעבד להרכיב חלקים מהתמונה של השעות האחרונות בחייה של בתה.
״הצבא שהגיע &ndash; מאוחר מדי״, אמרה. עם זאת, היא ביקשה להבחין בין החיילים והקצינים שהגיעו מיוזמתם ונלחמו בקיבוץ לבין מקבלי ההחלטות. לדבריה, החיילים שהגיעו היו ״גיבורים אמיתיים״, אך היא חשה שהברית בין האזרח לצבא &ndash; שלפיה הצבא מגן עליו ומגיע אליו במהירות &ndash; הופרה.
על בתה סיוון סיפרה אלקבץ: ״היא כל כולה אור וטוב ויופי, חיצוני ופנימי. סיוון הייתה כמו דבק שמחבר בין אנשים״. לדבריה, סיוון הייתה סטודנטית למדעי המחשב, שירתה בצבא כמדריכת קשר קרבי, למדה בכיתה מדעית ובמקביל אמנות, והייתה קרובה מאוד למשפחה ולאחייניה.
לדבריה, מאז 7 באוקטובר עברה גם שינוי רוחני עמוק. ״אני רוצה לדעת הרבה יותר על המשמעות של להיות יהודיה, ושלא נסתפק בזה שאנחנו יהודים רק מעצם זה שנולדנו לאימא יהודיה״, אמרה.
״לא צריך כמוני להגיע לגיל 57, ובטח שלא צריך להגיע ל-7 באוקטובר, כדי לעמוד ולהבין מה זאת הזהות שלנו״, הוסיפה. ״הכוח שלנו הוא בזהות שלנו, בזהות היהודית שלנו. ובואו נטמיע אותה כולנו מהרגע שתינוק מגיע לאוויר העולם, כי זה הכוח האמיתי שלנו. צריך צבא חזק, אבל הכוח האמיתי שלנו הוא בהכרה שלנו במי אנחנו, בזהות היהודית שלנו״.
אלקבץ סיפרה כי מאז המלחמה היא מקפידה להדליק נרות שבת ומשתדלת לקיים קידוש בערב שבת, אך לדבריה היא עדיין נמצאת בתהליך. במסגרת החיפוש הזה היא החלה ללמוד עם אישה מכפר חב״ד, ונחשפה לספר התניא.
״אני מוצאת את עצמי כמו ילדה קטנה. אנחנו עוסקים באיזשהו תוכן ואז אני אומרת &ndash; רגע, אבל יש כאן ממש גישה טיפולית״, סיפרה. היא תיארה את הלימוד כחיבור בין חוכמה יהודית לבין תובנות הנוגעות ליחסים בין הורים לילדים ולדרך שבה נכון לגשת לאדם שזקוק לעזרה.
״זה שלנו, זה נגיש לנו, זה פתוח לנו. הרבה פעמים אנחנו פשוט הודפים, ולא ממקום יודע &ndash; אלא ממקום של בורות. לצעוק 'הדתה' כי אסור יותר מדי &ndash; חבל. זה שלנו, וזה עמוק, וזה עשיר, וזה יפה. ומה כל אחד יעשה עם זה, זה שלו. אבל שנדע &ndash; זה שלנו״, אמרה.
עורך: איתי סופרין
הפקה ודיגיטל: יחיה טובול

"כאן מורשת" מציגה: תוכניות אירוח מרתקות והסכתים מיוחדים בהשתתפות מגישי התחנה, רבנים, אמנים ואנשי ציבור

"כאן מורשת" מציגה: תוכניות אירוח מרתקות והסכתים מיוחדים בהשתתפות מגישי התחנה, רבנים, אמנים ואנשי ציבור