שירה פרוזה זיכרון אהבה | עם אלי הירש (פרק 19)בפרק התשעה עשר של שְׁכַר סוֹפְרִים מתארח אצל שי עמית המשורר, המבקר והעורך אלי הירש. אדם שחייו מסורים לנביעת המילים הכתובות אל מול חווית הקיום, לא רק שלו אלא גם של אחרים. אלי לקח אותנו למסע אל ילדותו, אל מותו של אחיו אורי הצעיר ממנו בשנה, שחלה בלוקמיה והלך לעולמו כשאלי היה רק בן חמש, ואל האופן שבו האובדן הזה עיצב את חייו. הוא גם לקח אותנו אל הרגע שבו ספרו של דוד אבידן "משהו בשביל מישהו" נפל אליו ממדף הספרים בבית הוריו ושכנע אותו לותר על אהבת נעוריו - המתמטיקה - לטובת קריאה וכתיבה של ספרות. בין לגימה ללגימה, שוחחנו על כתיבה מתוך ערפל, על משברים נפשיים, על קריאת שירה וכתיבת שירה כאובססיה. דיברנו על תשוקה, על מין ומיניות, על עדינות נפש, על חוכמת הפעולה של השירה, על קשת הגורלות הרחבה ששירה יודעת לפרוש ולהקיף. התעכבנו על הנקודות בזמן שבהן אלי הפך למבקר, לעורך, למה שהוא מכנה "פועל ספרותי", למורה, וגם לאבא. דיברנו על התנודות שמלוות אותו מאז שהוא זוכר את עצמו - בין מדיניות עיקשת של אי-כתיבה להתקפי כתיבה אינטנסיביים. קפצנו אל מחוץ לזמן כדי להכיל את התאהבותו בנתי בתחילת שנות ה80, והמשכנו לצעוד אל הבית שבנה, אל פסקול הסונטות שנולד מתוך געגוע לאיטליה, אל שירי האבל ואהבה שכתב בעקבות מותו של ידידו הקרוב דן דאור, אל טעויות ושגיאות, בגידות ומשברים, כאב וסליחה. נדמה כי מסע חייו של אלי הוא התגלמות של שפה פרטית שבמרכזה המתח בין אובדן לאהבה. "אני יודע היום מה שלא היה ברור לי פעם - שאף אחד לא חייב למות כדי שאכתוב שירה." או כפי שאמרה לו אהובתו: "אל תפחד, תכתוב הכל, זה כבר קרה. זה לא יקרה שוב."
