שני הוריה של שיר סיגל, קית' ואביבה, נחטפו מביתם על ידי מחבלי חמאס בשביעי לאוקטובר. אביבה הוחזרה לישראל במסגרת עסקת השבויים שהתקיימה בחודש נובמבר אחרי 50 ימים ושבי, וקית', אביה, עודנו שם. צופית ליבמן נפגשה עם שיר לשיחה על אביה קית' ועל חיי משפחתה שנמצאים בטלטלה כבר כמעט שנה במגרת הפודקאסט לב שבוי.

שיר מספרת על אביה שעלה מארצות הברית לישראל אחרי שהכיר את אימה. "אני הבת הקטנה במשפחה. אבא שלי עלה בגיל 21 מארצות הברית. הוא גדל במשפחה מאוד ציונית. הוא תמיד אהב את ישראל ומשפחתו היו מגיעים לבקר המון. הם מאוד מחוברים ליהדות שלהם, למסורת, היו הולכים לבית הכנסת. אבא בא לבקר את אח שלו בארץ בגיל 21 ופגש במקרה את אימא שלי. אימא שלי עלתה מדרום אפריקה בגיל צעיר יותר והם התאהבו ואבא שלי החליט להישאר איתה. הוא ביטל את ההרשמה לאוניברסיטה בארה"ב ופשוט עלה לארץ. זה מרגש אותי לדבר על זה. הם התחילו לתכנן את חייהם המשותפים וחיפשו קיבוץ צעיר והם הגיעו לכפר עזה".

"הם כל הזמן מספרים על איך שהם פנו פנייה אחת לא נכונה בדרך לכפר עזה בהתחלה ובכלל נכנסו לעזה ועצרו לאכול חומוס שם. לא היה להם מושג שהולך להיות כל כך מורכב לגור בעוטף עזה, עברו השנים והתחילה המתיחות ואני זוכרת מגיל מאוד צעיר פחד קיומי. יש לי שכן שנהרג מפצצת מרגמה כשהייתי בערך בת 12 והבנתי כמה שזו סכנה ממש קיומית. מאוד העסיק אותי השאלה למה ההורים שלי בחרו לגור שם ואפילו ניסיתי לשכנע אותם לעזוב ולא הצלחתי לשכנע אותם. אבא שלי גדל על הנרטיב של שליחות, של להיות על הגבול ואפילו להקריב את עצמך למען דברים גדולים יותר ממך. הוא כן הבין את המשמעות של לגור שם ועדיין בכל סבבי הלחימה הוא היה הראשון לחזור הביתה. הוא גם מאוד מחובר לקהילה, לבית".

שיר מספרת על תחושותיה הקשות. "גדלתי על סיפורי השואה וכל הזמן שאלתי את עצמי איך זה יכול לקרות? אבל אמרתי לעצמי שזה קרה כי לא הייתה לנו מדינה ולא היה צבא ששומר עלינו ולא היו לנו בנות ברית כמו שיש לנו היום, ולחשוב עכשיו שאבא שלי עכשיו נמצא בשואה. אבא שלי שעתיים נסיעה מכאן בשואה. חברה הכי טובה שלי אמילי דמארי שגם נחטפה עכשיו בשואה. אבל יש לנו מדינה ויש לנו צבא ויש לנו חברה שלכאורה בנויה על ערבות הדדית, אז איך הם עדיין שם? זה לא נתפס בעיני".

פניה של אביה מתנוססים על שלטים רבים ברחבי הארץ, פנים מחייכות, קסומות של איש רגיש, עדין ואהוב. על מצחו באותו תצלום רואים שהדביק "טיקה", סממן מהמסורת ההודית. צופית שואלת את שיר על טיבה.

"בערך בגיל 50 אבא שלי החליט שהוא ממש רוצה לטוס להודו. אחותי בדיוק טסה והוא הצטרף אליה לחודש והתאהב במדינה ובתרבות. הוא התחיל לשמוע מוזיקה הודית, לאכול אוכל הודי ואז כשגם אני טסתי לטיול בהודו הוא הצטרף גם אליי לחודש. אחר כך הוא התחיל לעשות ויפאסנות ולחקור את התרבות ההודית בזמנו הפנוי. אז במפגש שבו צולמה התמונה הזו עם הטיקה, אחיינית שלי קנתה לכולנו טיקות כדי לשמח אותו.

"אספר לך עוד על המפגש הזה שבו צולמה התמונה. בערך חודש לפני השביעי באוקטובר בן זוגי יובל ואני התארסנו. לאבא שלי וליובל יש חיבור מהאגדות, מאוד אוהבים אחד את השני. התארסנו לצד נחל פסטורלי מהמם בצפון וכשהתקשרנו להודיע למשפחות שלנו הם החליטו לבוא ועשינו קמפינג שם על שפת הנחל כל המשפחה. אז התמונה הזו צולמה שם. ואני חושבת שזה היה הרגע הכי מאושר בחיי. ולא רק שלי, נראה לי שגם לאבא שלי זה היה רגע אחד המרגשים בחייו. מעין מעבר שלב, הבת הקטנה שלו התארסה, הוא מאוד אוהב את יובל, ורגע של מעין מעבר לחיים של סבא וסבתא, של לרוות נחת מהמשפחה".

"זה כל כך קשה," היא מוסיפה, "יש אנשים שזה הפך אצלם לסיסמאות, שיח על מחירים. אני חושבת שאם כל אחד יחשוב רגע על אבא שלו, אם הוא היה יודע שהוא נמצא שעה אחת במצוקה, פצוע, חולה, שעה אחת, הוא היה אומר: לא משנה מה, להציל את אבא שלי. ואבא שלי שם 340 ימים, דקה דקה במצוקה. אמא שלי חזרה וסיפרה מה עוברים שם. זה באמת גיהינום. יש מצב שהוא בין החיים למוות, אני מתפללת כל כך שהוא שורד ומחזיק מעמד, ואני יודעת שכל השיח על מחירים, מה לזה ולחיים של אבא שלי ולחיים של החברה הכי טובה שלי שנחטפו מהבית שלהם בפיג'מות".

"אמא שלי לא מפסיקה לדבר ולספר על מה שהם עברו בשבי. בדיוק בגלל מה שקרה עכשיו שרצחו שישה חטופים שלעולם לא יוכלו לספר מה הם עברו כל כך חשוב לה לא להפסיק לספר. כשהיא חזרה היא סיפרה לנו שאבא שלי לא היה מפסיק להגיד-חייבים לזכור את זה, מה עברנו היום, עם מי היינו, מה עשינו, הכל צריך לזכור, כדי שכשנחזור נספר הכל ושכולם ידעו מה קרה כאן. הם עברו דברים קשים מאוד בשבי, ב51 יום שאמא שלי הייתה. אבא שלי נפצע ביום החטיפה, ירו בו ושברו לו את הצלעות, העבירו אותם ב51 יום האלו 13 מקומות, בקושי היה אוכל, אמא שלי ירדה 10 קילו. היו המון רגעים שאמא שלי הייתה בטוחה שאלו הרגעים האחרונים שלהם, שהם רגע לפני המוות. ובתוך הטירוף הזה, ובתוך ההתעללויות והאיומים והפחד מהמוות, אבא שלי כל יום, בסוף היום, או שכשהם שיערו שזה סוף היום, היה מושיב את כולם ומבקש מכל אחת להגיד משהו אחד שהוא אומר עליו תודה.

"כששמעתי את זה מאמא שלי כל כך התרגשתי, לשמוע שאבא שלי הצליח לשמור על האישיות הרגישה והמדהימה שלו בתוך התופת. כמה כוחות, אני רק מקוה שהוא עדיין עם הכוחות האלו. אני מזמינה אנשים ללמוד מזה להודות על מה שיש להם בחיים ולהיזכר באבא שלי, קית' סיגל, ולאחל כך לשובו כבר, בריא בגוף ובנפש".

Music by JkStudios from Pixabay

שני הוריה של שיר סיגל, קית' ואביבה, נחטפו מביתם על ידי מחבלי חמאס בשביעי לאוקטובר. אביבה הוחזרה לישראל במסגרת עסקת השבויים שהתקיימה בחודש נובמבר אחרי 50 ימים ושבי, וקית', אביה, עודנו שם. צופית ליבמן נפגשה עם שיר לשיחה על אביה קית' ועל חיי משפחתה שנמצאים בטלטלה כבר כמעט שנה במגרת הפודקאסט לב שבוי.
שיר מספרת על אביה שעלה מארצות הברית לישראל אחרי שהכיר את אימה. "אני הבת הקטנה במשפחה. אבא שלי עלה בגיל 21 מארצות הברית. הוא גדל במשפחה מאוד ציונית. הוא תמיד אהב את ישראל ומשפחתו היו מגיעים לבקר המון. הם מאוד מחוברים ליהדות שלהם, למסורת, היו הולכים לבית הכנסת. אבא בא לבקר את אח שלו בארץ בגיל 21 ופגש במקרה את אימא שלי. אימא שלי עלתה מדרום אפריקה בגיל צעיר יותר והם התאהבו ואבא שלי החליט להישאר איתה. הוא ביטל את ההרשמה לאוניברסיטה בארה"ב ופשוט עלה לארץ. זה מרגש אותי לדבר על זה. הם התחילו לתכנן את חייהם המשותפים וחיפשו קיבוץ צעיר והם הגיעו לכפר עזה".
"הם כל הזמן מספרים על איך שהם פנו פנייה אחת לא נכונה בדרך לכפר עזה בהתחלה ובכלל נכנסו לעזה ועצרו לאכול חומוס שם. לא היה להם מושג שהולך להיות כל כך מורכב לגור בעוטף עזה, עברו השנים והתחילה המתיחות ואני זוכרת מגיל מאוד צעיר פחד קיומי. יש לי שכן שנהרג מפצצת מרגמה כשהייתי בערך בת 12 והבנתי כמה שזו סכנה ממש קיומית. מאוד העסיק אותי השאלה למה ההורים שלי בחרו לגור שם ואפילו ניסיתי לשכנע אותם לעזוב ולא הצלחתי לשכנע אותם. אבא שלי גדל על הנרטיב של שליחות, של להיות על הגבול ואפילו להקריב את עצמך למען דברים גדולים יותר ממך. הוא כן הבין את המשמעות של לגור שם ועדיין בכל סבבי הלחימה הוא היה הראשון לחזור הביתה. הוא גם מאוד מחובר לקהילה, לבית".
שיר מספרת על תחושותיה הקשות. "גדלתי על סיפורי השואה וכל הזמן שאלתי את עצמי איך זה יכול לקרות? אבל אמרתי לעצמי שזה קרה כי לא הייתה לנו מדינה ולא היה צבא ששומר עלינו ולא היו לנו בנות ברית כמו שיש לנו היום, ולחשוב עכשיו שאבא שלי עכשיו נמצא בשואה. אבא שלי שעתיים נסיעה מכאן בשואה. חברה הכי טובה שלי אמילי דמארי שגם נחטפה עכשיו בשואה. אבל יש לנו מדינה ויש לנו צבא ויש לנו חברה שלכאורה בנויה על ערבות הדדית, אז איך הם עדיין שם? זה לא נתפס בעיני".
פניה של אביה מתנוססים על שלטים רבים ברחבי הארץ, פנים מחייכות, קסומות של איש רגיש, עדין ואהוב. על מצחו באותו תצלום רואים שהדביק "טיקה", סממן מהמסורת ההודית. צופית שואלת את שיר על טיבה.
"בערך בגיל 50 אבא שלי החליט שהוא ממש רוצה לטוס להודו. אחותי בדיוק טסה והוא הצטרף אליה לחודש והתאהב במדינה ובתרבות. הוא התחיל לשמוע מוזיקה הודית, לאכול אוכל הודי ואז כשגם אני טסתי לטיול בהודו הוא הצטרף גם אליי לחודש. אחר כך הוא התחיל לעשות ויפאסנות ולחקור את התרבות ההודית בזמנו הפנוי. אז במפגש שבו צולמה התמונה הזו עם הטיקה, אחיינית שלי קנתה לכולנו טיקות כדי לשמח אותו.
"אספר לך עוד על המפגש הזה שבו צולמה התמונה. בערך חודש לפני השביעי באוקטובר בן זוגי יובל ואני התארסנו. לאבא שלי וליובל יש חיבור מהאגדות, מאוד אוהבים אחד את השני. התארסנו לצד נחל פסטורלי מהמם בצפון וכשהתקשרנו להודיע למשפחות שלנו הם החליטו לבוא ועשינו קמפינג שם על שפת הנחל כל המשפחה. אז התמונה הזו צולמה שם. ואני חושבת שזה היה הרגע הכי מאושר בחיי. ולא רק שלי, נראה לי שגם לאבא שלי זה היה רגע אחד המרגשים בחייו. מעין מעבר שלב, הבת הקטנה שלו התארסה, הוא מאוד אוהב את יובל, ורגע של מעין מעבר לחיים של סבא וסבתא, של לרוות נחת מהמשפחה".
"זה כל כך קשה," היא מוסיפה, "יש אנשים שזה הפך אצלם לסיסמאות, שיח על מחירים. אני חושבת שאם כל אחד יחשוב רגע על אבא שלו, אם הוא היה יודע שהוא נמצא שעה אחת במצוקה, פצוע, חולה, שעה אחת, הוא היה אומר: לא משנה מה, להציל את אבא שלי. ואבא שלי שם 340 ימים, דקה דקה במצוקה. אמא שלי חזרה וסיפרה מה עוברים שם. זה באמת גיהינום. יש מצב שהוא בין החיים למוות, אני מתפללת כל כך שהוא שורד ומחזיק מעמד, ואני יודעת שכל השיח על מחירים, מה לזה ולחיים של אבא שלי ולחיים של החברה הכי טובה שלי שנחטפו מהבית שלהם בפיג'מות".
"אמא שלי לא מפסיקה לדבר ולספר על מה שהם עברו בשבי. בדיוק בגלל מה שקרה עכשיו שרצחו שישה חטופים שלעולם לא יוכלו לספר מה הם עברו כל כך חשוב לה לא להפסיק לספר. כשהיא חזרה היא סיפרה לנו שאבא שלי לא היה מפסיק להגיד-חייבים לזכור את זה, מה עברנו היום, עם מי היינו, מה עשינו, הכל צריך לזכור, כדי שכשנחזור נספר הכל ושכולם ידעו מה קרה כאן. הם עברו דברים קשים מאוד בשבי, ב51 יום שאמא שלי הייתה. אבא שלי נפצע ביום החטיפה, ירו בו ושברו לו את הצלעות, העבירו אותם ב51 יום האלו 13 מקומות, בקושי היה אוכל, אמא שלי ירדה 10 קילו. היו המון רגעים שאמא שלי הייתה בטוחה שאלו הרגעים האחרונים שלהם, שהם רגע לפני המוות. ובתוך הטירוף הזה, ובתוך ההתעללויות והאיומים והפחד מהמוות, אבא שלי כל יום, בסוף היום, או שכשהם שיערו שזה סוף היום, היה מושיב את כולם ומבקש מכל אחת להגיד משהו אחד שהוא אומר עליו תודה.
"כששמעתי את זה מאמא שלי כל כך התרגשתי, לשמוע שאבא שלי הצליח לשמור על האישיות הרגישה והמדהימה שלו בתוך התופת. כמה כוחות, אני רק מקוה שהוא עדיין עם הכוחות האלו. אני מזמינה אנשים ללמוד מזה להודות על מה שיש להם בחיים ולהיזכר באבא שלי, קית' סיגל, ולאחל כך לשובו כבר, בריא בגוף ובנפש".
Music by JkStudios from Pixabay

Advertisement