בפרק החמישי של ההסכת "קריאת כיוון", עוסקים הרב בני לאו יחד אפרת נוי ומרב אורנשטיין - תושבות העיר לוד בעיר העתיקה בעלת ההיסטוריה היהודית והמפוארת. כיום חיים בלוד כ־90,000 תושבים, 70% יהודים ו־30% ערבים, וכל חברה מורכבת ומגוונת. בשנות ה־90 חלו שינויים דמוגרפיים קיצוניים בעיר. נקלטו אלפי משפחות עולים מחבר העמים ומאתיופיה, ולהבדיל "הועברו" משפחות של משתפי פעולה מהרשות הפלסטינית. מציאות זו, לצד שחיתות שלטונית שהקריסה את המערכות העירוניות, הובילה להגירה שלילית של יהודים לערים חדשות שנבנו בסמיכות. בשנת 1996 הוקם הגרעין התורני בלוד, שתכליתו חיזוק האוכלוסייה היהודית בעיר בדגש על מענים חברתיים וחינוכיים, מתוך תפיסה של השתלבות וחיבור.

כיום, "הגרעין" הוא שם קוד לקהילה דתית־לאומית גדולה המונה יותר מאלף משפחות, והיא אינה מאופיינת בתפיסה אחידה לגבי כלל הסוגיות – החינוכיות, הדתיות, החברתיות, האידאולוגיות, יחסי יהודים וערבים ועוד. לוד עוררה לאורך השנים הרבה עניין בעיקר בכל הקשור לאלימות הגואה בחברה הערבית וליחסים שבין היהודים לערבים. אתגרי העיר לוד מושכים אליה ארגוני חברה אזרחית רבים, חלקם מבקשים לקדם בה תפיסות של "דו־קיום" או "חיים משותפים" אך בעבור תושבי העיר המושגים הללו תלושים.

התושבים מגדירים את חייהם כרצף שנע בין חיי שכנות טובים לבין נבדלות של "חיה ותן לחיות", ועד לקיצון של יחסי שכנות עוינים. ב־10 במאי 2021, מוצאי יום ירושלים, תקפו צעירים ערבים באלימות עד כדי רצח את שכניהם היהודים והשחיתו סמלים יהודיים כבניין העירייה ובתי כנסת. מתקפה זו שברה את האמון הבסיסי הנדרש ליחסי שכנות, ונופצה התקווה שאפשר לחיות יחד. כיום, בחלוף שלוש שנים, לא אוחה השבר ולא נמצאו כלים ליצירת שפה מותאמת. תחושת האמון ההדדי לא נבנתה מחדש.

אסון שמחת תורה הציף את הטראומה והחשש מפני התפרצות גל אלימות נוסף בעיר. ההתנהלות בקהילות בעיר התאפיינה בחרדה ודריכות לצד הפעלה מיידית של המנגנונים – כיתות כוננות, חמ"לים וצח"קים - שהוקמו בימי שומר החומות ולאחריהם. המענה הקהילתי האזרחי היהודי התארגן מיד ופעל בעוצמה - הן בפעילות של הגנה וביטחון, הן בחיזוק החוסן והרוח הלאומית והן במתן מענים פרטניים וקהילתיים. בחודשים הראשונים התנהלה החברה הערבית בהסתגרות ובשתיקה רועמת. האלימות הפנים־מגזרית דעכה ולא הייתה הזדהות פומבית עם מעשי חמאס. קשה להעריך מה היה קורה בגזרת ערביי ישראל ב־7 באוקטובר לולא הטראומה של שומר החומות, אך אפשר להציע בזהירות שחלק מהלקחים שיושמו פרקטית ותפיסתית בקרב הקהילות היהודיות והרשויות מנעו לכל הפחות ניסיונות לפעולה עוינת מצד ערביי ישראל.

כדי שיהודים וערבים יצליחו לחיות אלה לצד אלה, על החברה היהודית כריבון מוטלת המשימה לברר לעצמה ולבטא בבהירות את זכותה על הארץ הזו מכוח ההבטחה האלוקית, ואת היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. בירור נוסף המוטל עלינו הוא כלפי הערבים. על המדינה לדאוג לזכויותיהם ולדרוש את מילוי חובותיהם, ולנו יש ציפייה מינימלית מעצמנו ומשכנינו הערבים לקיים קוד שכנות בסיסי מכבד, בשיח, בתחושה ובמעשה.

לצד תהליכים אלו אנו מציעים לתת את הדעת על הדברים הבאים: העלאת המודעות לסכנת הקונספציה או הערכת האיום השגויה – עלינו לעמוד על המשמר. הבטחת משילות וסדר ציבורי במדינה – חשובה הגדרה של קווים ברורים מהו שיח לגיטימי ומהו שיח מסית ומאיים, ומהי המשמעות המהותית של להיות אזרח במדינה. חיזוק הגורמים הממתנים בחברה הערבית – חיזוקם של אלה שמרחיבים את הדיאלוג וחבירה אליהם, וקידום מנהיגות רב־מגזרית שתפעל בשגרה ובחירום. ידיעת השפה הערבית – כדאי שנשקיע בכך. השפה חיונית לבניית גשרים וקשרים. גיוון של קהילות יסייע בכינונה של חברה בריאה וחסונה. הרחבת המענים הקהילתיים שנבנו על ידי הציבור הדתי־לאומי בחירום לציבורים נוספים. קיום שיח ציבורי בחברה הדתית־לאומית פנימה לגבי היחס לערביי ישראל והמורכבות הכרוכה בחיי שכנות.

החברה הציונית־דתית בחרה במשך שנים לקבל עליה אחריות למרחב שבו היא חיה והתיימרה להוביל שיח מורכב. עלינו לשוב למרחב המאפשר ביטוי של זהות יהודית־ציונית ברורה וחזקה, שבונה גשרים עם שכנינו הערבים מתוך חיבור לתורה המדגישה את החובה להתייחס בכבוד לכל אדם.

Music by GP-Music from Pixabay