תמיר אדר, גדל בקיבוץ ניר עוז והמשיך לחיות שם גם בבגרותו. שם נולדו לו שני ילדיו. הוא הגדול מבין ארבעת אחיו, וכשהתחתן היה ברור לו שהוא יגור בניר עוז מכיוון שהוא מחובר מאוד לסבו שגר שם. סבתא שלו, יפה אדר, נחטפה גם היא לעזה מניר עוז. היא זכורה מהסרטון המפורסם בו היא נלקחת בקולנועית ע"י מחבלי חמאס.

תמיר, שהיה בכיתת הכוננות, הוקפץ כבר בשעה 6:40 ולא חזר. משפחתו יודעת כי הוא נלחם עד 9 בבוקר בערך. בהודעה האחרונה להדס אשתו, אמר לה לנעול את הממ"ד ולא לפתוח לאף אחד. גם לא לו. 91 יום אחרי 7.10 התבשרה משפחתו כי הוא נרצח באותו היום ושגופתו מוחזקת בעזה.

רוני אדר, הצעירה מבין ארבעת האחים, מספרת על אותו היום ועל הסרטון של סבתא שלה נחטפת על הקולנועית זמן קצר אחרי שזה קרה. "הרגשתי בהזיה, לא ידעתי מה לעשות. שאלתי את אמא שלי, מה פשוט להתקשר לאבא ולהגיד לו שאמא שלו נחטפה לעזה? והיא אמרה לי כן".

"אשתף אותך," אומרת רוני לצופית, "תמיד היה לי את הפחד להיחטף לעזה. אבל עם החשש והמוכנות התרחישית שהייתה בניר עוז, לא דמיינו אף פעם שזה יוכל להיות בסדר גודל כזה".

"תמיר היה איש משפחה, אבא מאוד פעיל, לוקח את הילדים שלו לטייל בשדות, לראות שקיעות, ילדים שגדלו בטבע. היה חקלאי וגם עבד בשלב מסוים בחינוך, מאוד האמין בחינוך", מתארת רוני את אחיה. "לא מזמן היה לו יום הולדת והוצאנו חולצות עם משפט שהיה מזוהה איתו: 'החיים פשוטים אם לא מסבכים אותם'. זה מאוד מאפיין אותו".

רק אחרי חודש הגיעו אליהם נציגים מהצבא אל המלון אליו פונו תושבי ניר עוז באילת, להודיע להם שהוא נחטף. "סיטואציה הזויה, מכנסים נציגים מהמשפחות, עומדים מולם קצינים ומקריאים מול כולם מרשימה. כמו רשימת מכולת – 'זה וזה חטוף, זה וזה חטוף'. אחרי זה אמרו לאמא שלי תקראי לילדים שלך שנגיד להם והיא אמרה שתוותר על זה, היא תספר לנו בעצמה".

אחרי 90 יום, על פי ממצאים של סרטון שמצאו על מחבל בעזה, הודיעו למשפחה שתמיר נהרג. "תמיר הוא האח הבכור ואני הצעירה, יש בינינו כמעט 15 שנים הבדל, אז תמיד כשההורים היו נוסעים הוא היה שומר עלינו והיינו עושים אוהלים בגינה ועל האש. זיכרונות ממש יפים".

"כששואלים אם יש לי זיכרונות עם אליקים גיסי אני מתקשה להיזכר", צופית משתפת, "אתה חי את החיים, לא מתעד אירועים ליום שבו אולי הוא כבר לא יהיה". ורוני מביעה הזדהות עם ההרגשה.

"האם הידיעה היום שכשהוא נחטף הוא לא היה בחיים, ושהוא בעצם לא סובל שם בעזה, מקלה עליכם?" צופית שואלת את רוני, "אתם מתעסקים בזה?"

"אני אדם מאמין," רוני משיבה, "ואני פשוט מאמינה שמה שצריך לקרות קורה. אני מאמינה שהנשמה שלי גם בחרה להיוולד למשפחה הזאת ולסיפור הזה. ביולי טסתי לעבוד בחו"ל, וכל התקופה שהייתי שם הייתה לי תחושה שאני חייבת לחזור לארץ כי הולך לקרות משהו רע. הייתה לי תחושה שהולכת להיות מלחמה בשמחת תורה".

הם מעלות את הסיטואציה האבסורדית שמשפחות נמצאות בה. "זה כל כך לא קשור לחיים המודרניים שלנו, לא לדבר על טיק טוק או פייסבוק אלא לדבר על הזכות להביא את האהוב שלך לקבר ישראל", אומרת רוני ונאנחת, "לפעמים גם אני חוטאת בלראות האח הגדול, ואני נשרטת עם עצמי מזה. מתי יבוא היום שמישהו יקום ויגיד – המריבות שלהם מטומטמות, הם רבים על אוכל! לחטופים שלנו אין אוכל! החיילים שלנו יוצאים להילחם עלינו, ממש לא בוחרים את האוכל שיהיה להם! מתי מישהו יקום וירעיד את השגרה הכול כך לא קשורה הזאת?"

רוני מסיימת במסר שחשוב לה להעביר: "תשאירו את החטופים על סדר היום. אל תפסיקו לדבר עליהם ולחיות את זה, בכל דבר קטן, אפילו ללחוץ שיתוף ברשתות החברתיות".

Music by JkStudios from Pixabay