אתם מכירים אותו ממסכי הטלוויזיה, או מבימת תיאטרון הקאמרי, שם הוא משחק כיום בתפקיד ראשי בהצגה "איש הגשם", אבל מהיום דן שפירא הוא גם מוזיקאי. בקרוב, יוציא שפירא את אלבומו הראשון, מיני אלבום עם שישה שירים ובהם השיר 'עולם' שכבר הגיע לאוזני הציבור.

"מבחינתי זו הגשמה של חלום שהיה לי הרבה שנים, לעשות מוזיקה. אמנם ניגנתי על פסנתר מגיל מאוד צעיר, למדתי 13 שנים. ושרתי המון בתיאטרון, במחזות זמר. אבל אף פעם לא יצרתי משהו משלי".

למה בעצם?

"הייתי עסוק במשחק. בדרך כלל אומן רוצה לבטא את עצמו באיזה שהוא אופן, והמשחק נתן לי מענה המון שנים. אבל בשנים האחרונות הרגשתי שאני צריך עוד כלי ביטוי לאומנות שלי, במילים שהם שלי".

המעבר למוזיקה, הוא לא המעבר היחיד שעשה שפירא בשנים האחרונות. הוא נולד כחילוני להורים תל אביבים ליברלים, משם נכנס לעולם התיאטרון שגם הוא אינו מהמזוהים עם הדת בדרך כלל. בשנים האחרונות, הוא המיר את דתו מדת התיאטרון לדת היהודי, והתקרב לעולם המצוות, למרות שהסביבה שלה נותרה אותו הדבר.

"ההתקרבות שלי לדת התחילה דרך המשפחה שלי", הוא מספר, "אשתי תמר היא תל אביבית, ליברלית. ממש כמו הבית שגדלתי בו. ההורים שלי הם סוציאליסטים, אוהדי הפועל. זה העולם שבאתי ממנו. גם הקאמרי, המשחק. זה הבית שלי. אבל אחותה של אשתי חזרה בתשובה ובאופן מפתיע הפכה לחב"דניקית. תמיד נמשכתי לשיח עמוק ומעניין בארוחות השבת. פחות כדורגל ופוליטיקה. ומצאתי עניין במה שהיא סיפרה לי. היום אני לומד תניא, הולך לתפילות, זה נהיה חלק מהחיים שלי, ממי שאני".

זה דרש ממך לשלם מחיר מקצועי?

"אני חי במאבק מתמיד, והוא לא נגמר. כל הזמן יש התנגשות. אבל אני מאמין שיש קשר להכול. אמונה, אמון ואומנות אלו מילים מאותו שורש. האומנות היא יצירה, ואתה לא יכול ליצור שום דבר אם אין לך אמון בבני אדם שיוצרים איתך או בני אדם שיבואו לשמוע את האומנות שלך. ואמונה, היא הבסיס. אמונה בכוח שמוליך את העולם הזה  שאני חלק ממנו. ככל שעוברות השנים אני מרגיש יותר חיבור ושייכות לזהות היהודית שלי. בתחילת הדרך, כשחיפשתי מקורות, מצאתי את האמנות והתאטרון, והם היו כמו הדת שלי. אבל עם כמה שהאומנות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ואני לא אוותר עליה, הבנתי שהיא מוגבלת לאיזה שהוא סוף. סרט, הצגה או שיר שמסתיים. אבל לאמונה היהודית אין סוף, אין תוצר. היא לא מסתיימת אף פעם. המסע לתוך הנשמה הוא אינסופי, וחיפשתי את זה מאוד בעולם שהוא כל כך סופי".

החיים שלו בגשר בין שני העולמות, גורם לדן שפירא להיות מעין מתווך, ומתוקף תפקידו הוא מסביר למה לדעתו אין כמעט דתיים בשורות התאטרון.

"אני מזהה המון פחד מהשתלטות", הוא מסביר, "מסביב יש איזו שהיא צמיחה, תהליך של התחזקות בעם. גם בפוליטיקה. אז כמי שבא מתוך עולם האומנות אני מזהה המון פחד מהתהליך הזה. מחשבה שאומרת 'אם נקרב עוד את הדת אלינו ונקבל אלינו יותר אנשים דתיים, אז פתאום יגידו לי מה להגיד? מה ללבוש? נשים לא יוכלו יותר לשחק? מה הגבול?' והמטרה בעיניי היא לשבור את הרתיעה. להבין את הצורך של הצד האחר ולקבל אותו. זה קשה".

במשך זמן רב שפירא התבייש להפגין את חזרתו למקורות כלפי חוץ, עד שהבין שגם אלו שסביבו חשים חיבור לזהותם היהודית, גם אם לא בוחרים להניח תפילין באמצע חזרה.

"הרבה פעמים הייתי מתפלל באמצע חזרה, לבד. הייתי שולף את התפילין והטלית ובורח לחדר כדי שאף אחד לא יראה אותי. ומתפלל בסתר ממש כמו יהודי ספרד. חששתי. מה יחשבו עליי, מה יגידו. 'הוא מתפלל, מה הסיפור שלו?'. עם השנים אני חושף את המקום הזה יותר ויותר. זה תהליך אצלי. ולאט לאט התחלתי להניח תפילין באמצע. גיליתי שזה מתקבל הרבה יותר טוב. פתאום בא אליי שחקן מבוגר, כוכב ענק, ומספר לי על סבא שלו שהניח תפילין בפולין. אנשים שלא האמנת בכלל, מגיעים ונותנים 'וורט' על פרשת השבוע. כולם מתחברים לזהות היהודית שלהם, פשוט רוצים להתחבר בדרכם, בלי ששמים להם פטיש על הראש ואומרים להם 'עכשיו אתם חייבים לעשות ככה' אני כל הזמן מנסה לשבור את הסטיגמה הזאת. 'הוא אדם דתי אז הוא גם ימני קיצוני'. ממש לא. זה לשני הצדדים אגב, אנחנו חיים בתוך עולם שמאוד מנסה לשים אנשים בתוך תבניות".

גם בקרב משפחתו שפירא מוצא את עצמו מנסה לשלב בין אורח חייו החדש והזר, לבין מי שלצידו כבר שנים ארוכות וצריכה להתרגל לשינוי המהותי.

"תמר אשתי עושה את הוויתורים בשבילי אבל מצד שני ברור לי שאני גם צריך לעשות ויתורים בשבילה", הוא אומר, "בסופו של דבר אני זה שהשתניתי. מן הסתם הייתי רוצה ללכת בערב שבת להתפלל. אם הייתי נשוי לאישה דתית, זה היה מובן מאליו שבערב שבת אני הולך. אבל היא רוצה להיות איתי, אז אני לא אלך. אני אשאר בבית ואתפלל לבד".

בפרק החדש של תורתם אומנותם, משוחחת שיראל דילר עם שפירא על התפקידים שעליהם בחר לוותר, ההליכות ארוכות בשבת מביתו שביפו לתיאטרון הקאמרי והיום בו הוא הבין כי בתור אדם שחי בין קודש לחול, יש לו שליחות מיוחדת למלא בעם ישראל.

Music by Skilsel from Pixabay

אתם מכירים אותו ממסכי הטלוויזיה, או מבימת תיאטרון הקאמרי, שם הוא משחק כיום בתפקיד ראשי בהצגה "איש הגשם", אבל מהיום דן שפירא הוא גם מוזיקאי. בקרוב, יוציא שפירא את אלבומו הראשון, מיני אלבום עם שישה שירים ובהם השיר 'עולם' שכבר הגיע לאוזני הציבור.
"מבחינתי זו הגשמה של חלום שהיה לי הרבה שנים, לעשות מוזיקה. אמנם ניגנתי על פסנתר מגיל מאוד צעיר, למדתי 13 שנים. ושרתי המון בתיאטרון, במחזות זמר. אבל אף פעם לא יצרתי משהו משלי".
למה בעצם?
"הייתי עסוק במשחק. בדרך כלל אומן רוצה לבטא את עצמו באיזה שהוא אופן, והמשחק נתן לי מענה המון שנים. אבל בשנים האחרונות הרגשתי שאני צריך עוד כלי ביטוי לאומנות שלי, במילים שהם שלי".
המעבר למוזיקה, הוא לא המעבר היחיד שעשה שפירא בשנים האחרונות. הוא נולד כחילוני להורים תל אביבים ליברלים, משם נכנס לעולם התיאטרון שגם הוא אינו מהמזוהים עם הדת בדרך כלל. בשנים האחרונות, הוא המיר את דתו מדת התיאטרון לדת היהודי, והתקרב לעולם המצוות, למרות שהסביבה שלה נותרה אותו הדבר.
"ההתקרבות שלי לדת התחילה דרך המשפחה שלי", הוא מספר, "אשתי תמר היא תל אביבית, ליברלית. ממש כמו הבית שגדלתי בו. ההורים שלי הם סוציאליסטים, אוהדי הפועל. זה העולם שבאתי ממנו. גם הקאמרי, המשחק. זה הבית שלי. אבל אחותה של אשתי חזרה בתשובה ובאופן מפתיע הפכה לחב"דניקית. תמיד נמשכתי לשיח עמוק ומעניין בארוחות השבת. פחות כדורגל ופוליטיקה. ומצאתי עניין במה שהיא סיפרה לי. היום אני לומד תניא, הולך לתפילות, זה נהיה חלק מהחיים שלי, ממי שאני".
זה דרש ממך לשלם מחיר מקצועי?
"אני חי במאבק מתמיד, והוא לא נגמר. כל הזמן יש התנגשות. אבל אני מאמין שיש קשר להכול. אמונה, אמון ואומנות אלו מילים מאותו שורש. האומנות היא יצירה, ואתה לא יכול ליצור שום דבר אם אין לך אמון בבני אדם שיוצרים איתך או בני אדם שיבואו לשמוע את האומנות שלך. ואמונה, היא הבסיס. אמונה בכוח שמוליך את העולם הזה&nbsp; שאני חלק ממנו. ככל שעוברות השנים אני מרגיש יותר חיבור ושייכות לזהות היהודית שלי. בתחילת הדרך, כשחיפשתי מקורות, מצאתי את האמנות והתאטרון, והם היו כמו הדת שלי. אבל עם כמה שהאומנות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ואני לא אוותר עליה, הבנתי שהיא מוגבלת לאיזה שהוא סוף. סרט, הצגה או שיר שמסתיים. אבל לאמונה היהודית אין סוף, אין תוצר. היא לא מסתיימת אף פעם. המסע לתוך הנשמה הוא אינסופי, וחיפשתי את זה מאוד בעולם שהוא כל כך סופי".
החיים שלו בגשר בין שני העולמות, גורם לדן שפירא להיות מעין מתווך, ומתוקף תפקידו הוא מסביר למה לדעתו אין כמעט דתיים בשורות התאטרון.
"אני מזהה המון פחד מהשתלטות", הוא מסביר, "מסביב יש איזו שהיא צמיחה, תהליך של התחזקות בעם. גם בפוליטיקה. אז כמי שבא מתוך עולם האומנות אני מזהה המון פחד מהתהליך הזה. מחשבה שאומרת 'אם נקרב עוד את הדת אלינו ונקבל אלינו יותר אנשים דתיים, אז פתאום יגידו לי מה להגיד? מה ללבוש? נשים לא יוכלו יותר לשחק? מה הגבול?' והמטרה בעיניי היא לשבור את הרתיעה. להבין את הצורך של הצד האחר ולקבל אותו. זה קשה".
במשך זמן רב שפירא התבייש להפגין את חזרתו למקורות כלפי חוץ, עד שהבין שגם אלו שסביבו חשים חיבור לזהותם היהודית, גם אם לא בוחרים להניח תפילין באמצע חזרה.
"הרבה פעמים הייתי מתפלל באמצע חזרה, לבד. הייתי שולף את התפילין והטלית ובורח לחדר כדי שאף אחד לא יראה אותי. ומתפלל בסתר ממש כמו יהודי ספרד. חששתי. מה יחשבו עליי, מה יגידו. 'הוא מתפלל, מה הסיפור שלו?'. עם השנים אני חושף את המקום הזה יותר ויותר. זה תהליך אצלי. ולאט לאט התחלתי להניח תפילין באמצע. גיליתי שזה מתקבל הרבה יותר טוב. פתאום בא אליי שחקן מבוגר, כוכב ענק, ומספר לי על סבא שלו שהניח תפילין בפולין. אנשים שלא האמנת בכלל, מגיעים ונותנים 'וורט' על פרשת השבוע. כולם מתחברים לזהות היהודית שלהם, פשוט רוצים להתחבר בדרכם, בלי ששמים להם פטיש על הראש ואומרים להם 'עכשיו אתם חייבים לעשות ככה' אני כל הזמן מנסה לשבור את הסטיגמה הזאת. 'הוא אדם דתי אז הוא גם ימני קיצוני'. ממש לא. זה לשני הצדדים אגב, אנחנו חיים בתוך עולם שמאוד מנסה לשים אנשים בתוך תבניות".
גם בקרב משפחתו שפירא מוצא את עצמו מנסה לשלב בין אורח חייו החדש והזר, לבין מי שלצידו כבר שנים ארוכות וצריכה להתרגל לשינוי המהותי.
"תמר אשתי עושה את הוויתורים בשבילי אבל מצד שני ברור לי שאני גם צריך לעשות ויתורים בשבילה", הוא אומר, "בסופו של דבר אני זה שהשתניתי. מן הסתם הייתי רוצה ללכת בערב שבת להתפלל. אם הייתי נשוי לאישה דתית, זה היה מובן מאליו שבערב שבת אני הולך. אבל היא רוצה להיות איתי, אז אני לא אלך. אני אשאר בבית ואתפלל לבד".
בפרק החדש של תורתם אומנותם, משוחחת שיראל דילר עם שפירא על התפקידים שעליהם בחר לוותר, ההליכות ארוכות בשבת מביתו שביפו לתיאטרון הקאמרי והיום בו הוא הבין כי בתור אדם שחי בין קודש לחול, יש לו שליחות מיוחדת למלא בעם ישראל.<a href="https://www.makorrishon.co.il/podcasts/771467/"></a>
Music by Skilsel from Pixabay

Advertisement