סרטה של קרן אלכסנדר, שצולם במשך שמונה שנים בהר המנוחות בירושלים, חושף את מנהרות הקבורה, אנשי החברה קדישא – ואת היחס הישראלי למוות, בחמלה, הומור ושאלות קיומיות

מה קורה מתחת לפני השטח של בית הקברות היהודי המרכזי בישראל? הסרט הדוקומנטרי "עיר המתים", ששודר במוצאי שבת בכאן וזמין כעת ב־KanBox וביוטיוב של כאן, לוקח את הצופים למסע יוצא דופן אל הר המנוחות בירושלים – מקום שבו קבורים כ־250 אלף בני אדם, והולך ומתפתח גם מתחת לאדמה.

יוצרת הסרט, קרן אלכסנדר, ליוותה במשך כמעט שמונה שנים את המתרחש באתר הקבורה הגדול בישראל: חפירת מנהרות הקבורה החדשניות, עבודת החברה קדישא, המשפחות המלווות את יקיריהן – והאנשים שעיסוקם היומיומי הוא המוות. דרך המצלמה נחשפת תרבות שלמה, שמבקשת לא רק לקבור, אלא גם להתמודד.

הסרט מציג דמויות מרכזיות מעולם הקבורה, ובהן אנשי החברה קדישא, נשים העוסקות בטהרה, וגם פועלים פלסטינים החופרים את המנהרות בבטן האדמה. לצדם מופיע הרב רוז’ה, מהוגי פרויקט הקבורה התת־קרקעית, שמוצג כאחד הפתרונות האפשריים למצוקת הקרקע ההולכת ומחריפה.

לצד העיסוק בנושא הכבד, "עיר המתים" מפתיע בשפע של חיים: הומור יהודי, אירוניה, ואפילו רגעים משעשעים – תכונות שמזוהות זה שנים עם אנשי החברה קדישא, אולי כדרך להתמודד עם העיסוק היומיומי בקץ החיים. “דרך ההומור אפשר גם להתמודד וגם לחשוב”, אומרת אלכסנדר, ומסבירה כי הסרט מבקש לעורר שאלות ולא לספק תשובות חד־משמעיות.

הסרט נוגע גם בסוגיות עתידיות טעונות: מחסור במקום קבורה, קבורה רוויה מול קבורה תת־קרקעית, האפשרות לליקוט עצמות וקבורה משפחתית – וגם השאלה הרחבה יותר: האם אנו מקדישים יותר מקום למתים או לחיים?

אלכסנדר, המגדירה את עצמה כחילונית, מספרת  בראיון למנדי גרוזמן בכאן מורשת, כי העבודה על הסרט שינתה את יחסָה האישי לקבורה היהודית. “פגשתי מסירות, קדושה וחסד של אמת”, היא אומרת, ומדגישה שלצד הצורך בבחירה חופשית – נפתח בפניה עולם אנושי ועמוק שלא הכירה קודם.

"עיר המתים" הוא סרט על קבורה – אבל לא פחות מכך, סרט על החיים

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר