דביר עמר, ערוץ 7 , בפינת הציונות הדתית בכאן מורשת אצל מנדי גרוזמן

בשבועות האחרונים מתחולל פולמוס מוזיקלי לא שגרתי: שני הרכבים מהציונות הדתית מוציאים כמעט במקביל את השיר “כי אורך ימים”, ובאותו זמן גם ישיבת רמת־גן משחררת טיזר לקראת ביצוע משלה. מכאן מתחילה השאלה: מי היה הראשון?

מתברר שהניגון עצמו כלל לא חדש. מנדי וייס, זמר חרדי, טוען שהוציא גרסה כבר לפני כחצי שנה. הלחן המקורי מיוחס לחסידות בעלז, על בסיס המנגינה המוכרת של “אורך ימים ושנות חיים”. בעלז חיברו גם את ההלחמה עצמה – אך מי שהנחיל אותה בפועל לציבור הרחב היו חסידויות אחרות, ובראשן ויז’ניץ’, ומשם היא עברה להתוועדויות של הרב אלימלך בידרמן והפכה ללהיט.

בשלב הזה נכנסת הציונות הדתית לתמונה. יש מי שטוענים שהניגון הגיע דרך מגדל העמק ונחלת ישראל, אחרים מצביעים על הרב דודי בר־אור, אך בשורה התחתונה – קשה לחלוק על כך שישיבת רמת־גן היא זו שהכניסה את הניגון לתודעה הרחבה בציבור הדתי־לאומי. היום כמעט כל צעיר בציונות הדתית מכיר את “לאורר ליבי” – וברוב המקרים זה בזכות רמת־גן.

הדיון הזה מציף שאלה רחבה יותר: עד כמה הציונות הדתית יוצרת ניגונים חסידיים מקוריים, ועד כמה היא מאמצת לחנים מהעולם החסידי? יש יצירה רוחנית ומוזיקלית ענפה – אבל בנישה החסידית, לא פעם מדובר באימוץ והנחלה של לחנים קיימים.

כך או כך, כמו בתורה – גם בניגון, ישיבות רוצות לא רק ללמוד ולהעביר תוכן, אלא גם להיות אלו שמנחילות את הצליל.

עורך: איתי סופרין 

מפיקה: אירה וקסלר