סיפורו של אברהם נחמן ניצני ז״ל, שנרצח בפיגוע בעמנואל, ואמו צילה דורי מספרת על החיים לצד האובדן, הזיכרון והאמונה שממשיכה להחזיק את המשפחה

ביום רביעי של חג החנוכה, כ״ז בכסלו תשס״ב (2001), עלה אברהם נחמן ניצני ז״ל, בן כמעט 18, על אוטובוס בדרכו לשמחת בר מצווה משפחתית בעמנואל. דקות ספורות לאחר שהאוטובוס הגיע סמוך לכניסה ליישוב, התפוצץ מטען חבלה שהוטמן במקום, ולאחר מכן נפתחה אש לעבר הנוסעים. בפיגוע הקשה נרצחו עשרה בני אדם, בהם גם אברהם נחמן.

אברהם נחמן נולד בירושלים וגדל במשפחה חרדית ברוכת ילדים. הוא התחנך בתלמודי תורה וישיבות בירושלים, בעמנואל ובבני ברק, והיה ידוע כתלמיד מסור, בעל לב פתוח, שמחת חיים ויכולת להתחבר לכל אדם. בני משפחתו מתארים אותו כבחור חברותי, אוהב מוזיקה וטבע, וכמי שתמיד חיפש לעזור בבית ובסביבה.

אמו, צילה דורי, מספרת לאלי ביתאן בכאן מורשת  כי ביום הפיגוע עוד הספיק להתקשר ולברר כיצד להגיע לאירוע המשפחתי. “הוא רץ לתחנה האחרונה כדי להספיק את האוטובוס”, היא משחזרת. “הוא לא ידע שזו תהיה הנסיעה האחרונה שלו”.

רק שעות לאחר מכן החלו בני המשפחה להבין את גודל האסון. “חיפשנו אותו בכל בתי החולים בארץ”, היא מספרת. “לאט לאט הבנו שזה הוא. זה היה רגע שבו הכול נעצר”.

מאז חלפו יותר משני עשורים, אך הכאב לא נעלם. “הטראומה הראשונית משתככת”, אומרת האם, “אבל הגעגוע לא עובר”. לצד האובדן הכבד, המשפחה מתמודדת גם עם שכול נוסף, לאחר שגם אחד מאחיו של אברהם נחמן,יואל, ז"ל,  נפטר כשהתחשמל בסיני.

למרות הכול, צילה דורי מתארת חיים שממשיכים מתוך אמונה. “אנחנו לא מבינים הכול”, היא אומרת, “אבל אנחנו מאמינים שיש הנהגה בעולם. צריך להמשיך לחיות, להחזיק אחד את השני ולעשות טוב”.

היא מספרת כי הזיכרון של אברהם נחמן ושל בני משפחה נוספים שנפטרו נוכח בבית מדי יום: בסיפורים, בחפצים, ובשיחות עם הנכדים. “חשוב לי שהם יכירו אותם”, היא אומרת.

לקראת סיום השיחה היא מבקשת למסור מסר למשפחות שכולות ולעם ישראל: “להחזיק מעמד. יש כוחות. צריך לבחור בטוב, לראות טוב ולעשות טוב. חסד לא הולך לאיבוד”.

אברהם נחמן ניצני ז״ל הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים. זכרו ממשיך ללוות את משפחתו ואת מכריו, כמו גם את סיפורו של דור שלם שנפגע בפיגועים הקשים של תחילת שנות ה־2000.

עורך: איתי סופרין

הפקה: אירה וקסלר

צילום: בחדרי חדרים.

 

סיפורו של אברהם נחמן ניצני ז״ל, שנרצח בפיגוע בעמנואל, ואמו צילה דורי מספרת על החיים לצד האובדן, הזיכרון והאמונה שממשיכה להחזיק את המשפחה
ביום רביעי של חג החנוכה, כ״ז בכסלו תשס״ב (2001), עלה אברהם נחמן ניצני ז״ל, בן כמעט 18, על אוטובוס בדרכו לשמחת בר מצווה משפחתית בעמנואל. דקות ספורות לאחר שהאוטובוס הגיע סמוך לכניסה ליישוב, התפוצץ מטען חבלה שהוטמן במקום, ולאחר מכן נפתחה אש לעבר הנוסעים. בפיגוע הקשה נרצחו עשרה בני אדם, בהם גם אברהם נחמן.
אברהם נחמן נולד בירושלים וגדל במשפחה חרדית ברוכת ילדים. הוא התחנך בתלמודי תורה וישיבות בירושלים, בעמנואל ובבני ברק, והיה ידוע כתלמיד מסור, בעל לב פתוח, שמחת חיים ויכולת להתחבר לכל אדם. בני משפחתו מתארים אותו כבחור חברותי, אוהב מוזיקה וטבע, וכמי שתמיד חיפש לעזור בבית ובסביבה.
אמו, צילה דורי, מספרת לאלי ביתאן בכאן מורשת&nbsp; כי ביום הפיגוע עוד הספיק להתקשר ולברר כיצד להגיע לאירוע המשפחתי. &ldquo;הוא רץ לתחנה האחרונה כדי להספיק את האוטובוס&rdquo;, היא משחזרת. &ldquo;הוא לא ידע שזו תהיה הנסיעה האחרונה שלו&rdquo;.
רק שעות לאחר מכן החלו בני המשפחה להבין את גודל האסון. &ldquo;חיפשנו אותו בכל בתי החולים בארץ&rdquo;, היא מספרת. &ldquo;לאט לאט הבנו שזה הוא. זה היה רגע שבו הכול נעצר&rdquo;.
מאז חלפו יותר משני עשורים, אך הכאב לא נעלם. &ldquo;הטראומה הראשונית משתככת&rdquo;, אומרת האם, &ldquo;אבל הגעגוע לא עובר&rdquo;. לצד האובדן הכבד, המשפחה מתמודדת גם עם שכול נוסף, לאחר שגם אחד מאחיו של אברהם נחמן,יואל, ז"ל,&nbsp; נפטר כשהתחשמל בסיני.
למרות הכול, צילה דורי מתארת חיים שממשיכים מתוך אמונה. &ldquo;אנחנו לא מבינים הכול&rdquo;, היא אומרת, &ldquo;אבל אנחנו מאמינים שיש הנהגה בעולם. צריך להמשיך לחיות, להחזיק אחד את השני ולעשות טוב&rdquo;.
היא מספרת כי הזיכרון של אברהם נחמן ושל בני משפחה נוספים שנפטרו נוכח בבית מדי יום: בסיפורים, בחפצים, ובשיחות עם הנכדים. &ldquo;חשוב לי שהם יכירו אותם&rdquo;, היא אומרת.
לקראת סיום השיחה היא מבקשת למסור מסר למשפחות שכולות ולעם ישראל: &ldquo;להחזיק מעמד. יש כוחות. צריך לבחור בטוב, לראות טוב ולעשות טוב. חסד לא הולך לאיבוד&rdquo;.
אברהם נחמן ניצני ז״ל הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים. זכרו ממשיך ללוות את משפחתו ואת מכריו, כמו גם את סיפורו של דור שלם שנפגע בפיגועים הקשים של תחילת שנות ה־2000.
עורך: איתי סופרין
הפקה: אירה וקסלר
צילום: בחדרי חדרים.
&nbsp;