פעילות משטרתית כן – אבל לא כאירוע חד־פעמי

אלישיב רייכנר, ואיתמר גור בפינתם צפון דרום אצל מנדי גרוזמן בכאן מורשת. 

בנגב ובצפון מצטיירת בימים האחרונים תמונת מצב דומה: אלימות יומיומית, ירי, פחד ברחובות – ודרישה אחת ברורה מהמדינה: טיפול רציני, שיטתי וארוך טווח.

בנגב נמשך כבר יותר מחודש וחצי מבצע משטרתי מתגלגל, המכונה “סדר חדש”, ביישובים הבדואיים. נוכחות משטרתית מוגברת, מחסומים, הצבת בטונדות ופעולות אכיפה נרחבות הפכו לחלק מהשגרה. לצד הביקורת הציבורית והסערות סביב אירועים נקודתיים, מתברר כי בקרב התושבים עצמם – יהודים ובדואים – יש תמימות דעים: הפעילות מבורכת, אך אסור שתהיה זמנית.

אלישיב רייכנר, שעוקב מקרוב אחר המתרחש בנגב, מספר על שיחות עם תושבים בדואים המבקשים שינוי עמוק ומתמשך. “אנשים מוכנים לסבול מחסומים ופקקים אם זה באמת מביא שקט”, הוא אומר. “אבל אם אחרי שבועיים הכול נעלם והירי חוזר – התחושה היא שעשו סיבוב תקשורתי והלכו”.

לדבריו, גם הנהגות מקומיות מבקשות נוכחות יומיומית: לא רק מבצעי ענק, אלא גם משטרת תנועה, אכיפה שוטפת וטיפול בעבירות “קטנות” – כחלק מיצירת משילות אמיתית. “בסוף, מי שסובל יותר מכולם מהאלימות הם תושבי היישובים הבדואיים עצמם, שחיים בתוך הזירה”, הוא מדגיש.

תמונה דומה עולה גם מהצפון. איתמר גור, תושב הגולן, מתאר מציאות קשה בכפרים הערביים בגליל: “ירי כמעט יומיומי, אנשים מפחדים לצאת בלילה מהבתים. זו אווירה של הפקרות, וזה כבר מזמן לא עניין פנימי – זה זולג החוצה ופוגע בכולנו”.

עם זאת, בצפון נרשמים גם סימני התאוששות. ועידת תיירות אזורית שנערכה השבוע בגליל המזרחי מסמלת ניסיון לחזור לשגרה ולחיים, עם היערכות לקראת הקיץ ופתיחת אתרים ופעילויות חדשות לציבור הרחב.

המכנה המשותף בין הנגב לגולן ברור: הציבור לא מבקש הצהרות ולא מבצעי בזק – אלא מדיניות עקבית. נוכחות משטרתית מתמשכת, טיפול שורש בפשיעה ותחושת ביטחון שתישאר גם כשהכותרות יתחלפו.

עורך:איתי סופרין

מפיקות: עדי שטרנליכט והדס אלרוב

פעילות משטרתית כן &ndash; אבל לא כאירוע חד־פעמי
אלישיב רייכנר, ואיתמר גור בפינתם צפון דרום אצל מנדי גרוזמן בכאן מורשת.&nbsp;
בנגב ובצפון מצטיירת בימים האחרונים תמונת מצב דומה: אלימות יומיומית, ירי, פחד ברחובות &ndash; ודרישה אחת ברורה מהמדינה: טיפול רציני, שיטתי וארוך טווח.
בנגב נמשך כבר יותר מחודש וחצי מבצע משטרתי מתגלגל, המכונה &ldquo;סדר חדש&rdquo;, ביישובים הבדואיים. נוכחות משטרתית מוגברת, מחסומים, הצבת בטונדות ופעולות אכיפה נרחבות הפכו לחלק מהשגרה. לצד הביקורת הציבורית והסערות סביב אירועים נקודתיים, מתברר כי בקרב התושבים עצמם &ndash; יהודים ובדואים &ndash; יש תמימות דעים: הפעילות מבורכת, אך אסור שתהיה זמנית.
אלישיב רייכנר, שעוקב מקרוב אחר המתרחש בנגב, מספר על שיחות עם תושבים בדואים המבקשים שינוי עמוק ומתמשך. &ldquo;אנשים מוכנים לסבול מחסומים ופקקים אם זה באמת מביא שקט&rdquo;, הוא אומר. &ldquo;אבל אם אחרי שבועיים הכול נעלם והירי חוזר &ndash; התחושה היא שעשו סיבוב תקשורתי והלכו&rdquo;.
לדבריו, גם הנהגות מקומיות מבקשות נוכחות יומיומית: לא רק מבצעי ענק, אלא גם משטרת תנועה, אכיפה שוטפת וטיפול בעבירות &ldquo;קטנות&rdquo; &ndash; כחלק מיצירת משילות אמיתית. &ldquo;בסוף, מי שסובל יותר מכולם מהאלימות הם תושבי היישובים הבדואיים עצמם, שחיים בתוך הזירה&rdquo;, הוא מדגיש.
תמונה דומה עולה גם מהצפון. איתמר גור, תושב הגולן, מתאר מציאות קשה בכפרים הערביים בגליל: &ldquo;ירי כמעט יומיומי, אנשים מפחדים לצאת בלילה מהבתים. זו אווירה של הפקרות, וזה כבר מזמן לא עניין פנימי &ndash; זה זולג החוצה ופוגע בכולנו&rdquo;.
עם זאת, בצפון נרשמים גם סימני התאוששות. ועידת תיירות אזורית שנערכה השבוע בגליל המזרחי מסמלת ניסיון לחזור לשגרה ולחיים, עם היערכות לקראת הקיץ ופתיחת אתרים ופעילויות חדשות לציבור הרחב.
המכנה המשותף בין הנגב לגולן ברור: הציבור לא מבקש הצהרות ולא מבצעי בזק &ndash; אלא מדיניות עקבית. נוכחות משטרתית מתמשכת, טיפול שורש בפשיעה ותחושת ביטחון שתישאר גם כשהכותרות יתחלפו.
עורך:איתי סופרין
מפיקות: עדי שטרנליכט והדס אלרוב

Advertisement