בריאיון לבני טיטלבוים בכאן מורשת  מתארת תושבת קרית שמונה חפציבה בוחבוט-ספירט  חיים תחת איום ביטחוני מתמשך, היעדר מיגון בסיסי ותחושת פער עמוק בין הבטחות המדינה למציאות בשטח

בריאיון מתארת בוחבוט ס-ספירט  מציאות יומיומית של חוסר יציבות ביטחונית, עייפות נפשית ושחיקה מתמשכת בקרב תושבי האזור — גם לאחר חזרה לבתיהם בעקבות תקופת פינוי ממושכת.

לדבריה, הלילות עדיין מלווים בקושי לישון ובתחושת דריכות מתמדת. “אנחנו מתקשים לחזור לשגרת חיים. יש שחיקה ועייפות נפשית,” היא אומרת, ומתארת מצב שבו גם כאשר לא נשמעות אזעקות בפועל — הפחד מהן ממשיך ללוות את התושבים.

היא מדגישה כי תחושת חוסר הביטחון אינה רק אישית אלא מערכתית: “אין מוגנות אמיתית, ואין ביטחון. התחושה היא של נטישה ואכזבה מהמדינה.” לדבריה, הפער בין ההבטחות שניתנו לתושבים לבין הביצוע בשטח הולך וגדל, במיוחד בכל הנוגע לתקציבי שיקום ותוכניות מיגון.

אחד הנושאים המרכזיים שהיא מעלה הוא היעדר מיגון ראוי בבתים רבים. היא מספרת כי בבניין שלה אין ממ״ד, והמקלט הציבורי הקרוב אינו נגיש בזמן אמת, כך שלמעשה החדר המוגן היחיד הוא חדר המדרגות. “זה לא מצב ריאלי לחיות בו,” היא מדגישה.

בנוסף היא מתייחסת לתוכנית מיגון הצפון, שלטענתה אינה מיושמת באופן מלא ואינה מותאמת לכל התושבים, במיוחד לאור השינויים הביטחוניים מאז תחילת המלחמה. לדבריה, גם כאשר קיימת תמיכה תקציבית — בפועל תושבים רבים אינם מסוגלים לעמוד בעלויות הביצוע הנדרשות.

מעבר להיבט הביטחוני, היא מצביעה גם על משבר כלכלי וחברתי באזור: קושי של עסקים לשרוד, מחסור במקומות עבודה, ונטישה של צעירים ומשפחות. “יש תחושה שהאזור הזה גוסס,” היא אומרת, ומביעה חשש מהמשך מגמת ההגירה השלילית מהצפון.

בסיום דבריה היא קוראת לשינוי גישה כולל מצד המדינה והציבור: פחות שיח מפלגתי ויותר התמקדות בתוכניות עומק לשיקום הצפון וחיזוקו, כלכלית וביטחונית. “צריך להבין שהערים האלה חייבות להיות חזקות — אחרת לא יישאר כאן מי שיחיה,” היא מסכמת.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר 

קרדיט תמונה: איל מרגולין פלאש 90 

בריאיון לבני טיטלבוים בכאן מורשת&nbsp; מתארת תושבת קרית שמונה חפציבה בוחבוט-ספירט&nbsp; חיים תחת איום ביטחוני מתמשך, היעדר מיגון בסיסי ותחושת פער עמוק בין הבטחות המדינה למציאות בשטח
בריאיון מתארת בוחבוט ס-ספירט&nbsp; מציאות יומיומית של חוסר יציבות ביטחונית, עייפות נפשית ושחיקה מתמשכת בקרב תושבי האזור &mdash; גם לאחר חזרה לבתיהם בעקבות תקופת פינוי ממושכת.
לדבריה, הלילות עדיין מלווים בקושי לישון ובתחושת דריכות מתמדת. &ldquo;אנחנו מתקשים לחזור לשגרת חיים. יש שחיקה ועייפות נפשית,&rdquo; היא אומרת, ומתארת מצב שבו גם כאשר לא נשמעות אזעקות בפועל &mdash; הפחד מהן ממשיך ללוות את התושבים.
היא מדגישה כי תחושת חוסר הביטחון אינה רק אישית אלא מערכתית: &ldquo;אין מוגנות אמיתית, ואין ביטחון. התחושה היא של נטישה ואכזבה מהמדינה.&rdquo; לדבריה, הפער בין ההבטחות שניתנו לתושבים לבין הביצוע בשטח הולך וגדל, במיוחד בכל הנוגע לתקציבי שיקום ותוכניות מיגון.
אחד הנושאים המרכזיים שהיא מעלה הוא היעדר מיגון ראוי בבתים רבים. היא מספרת כי בבניין שלה אין ממ״ד, והמקלט הציבורי הקרוב אינו נגיש בזמן אמת, כך שלמעשה החדר המוגן היחיד הוא חדר המדרגות. &ldquo;זה לא מצב ריאלי לחיות בו,&rdquo; היא מדגישה.
בנוסף היא מתייחסת לתוכנית מיגון הצפון, שלטענתה אינה מיושמת באופן מלא ואינה מותאמת לכל התושבים, במיוחד לאור השינויים הביטחוניים מאז תחילת המלחמה. לדבריה, גם כאשר קיימת תמיכה תקציבית &mdash; בפועל תושבים רבים אינם מסוגלים לעמוד בעלויות הביצוע הנדרשות.
מעבר להיבט הביטחוני, היא מצביעה גם על משבר כלכלי וחברתי באזור: קושי של עסקים לשרוד, מחסור במקומות עבודה, ונטישה של צעירים ומשפחות. &ldquo;יש תחושה שהאזור הזה גוסס,&rdquo; היא אומרת, ומביעה חשש מהמשך מגמת ההגירה השלילית מהצפון.
בסיום דבריה היא קוראת לשינוי גישה כולל מצד המדינה והציבור: פחות שיח מפלגתי ויותר התמקדות בתוכניות עומק לשיקום הצפון וחיזוקו, כלכלית וביטחונית. &ldquo;צריך להבין שהערים האלה חייבות להיות חזקות &mdash; אחרת לא יישאר כאן מי שיחיה,&rdquo; היא מסכמת.
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר&nbsp;
קרדיט תמונה: איל מרגולין פלאש 90&nbsp;