 ניצן חן על מורשת אביו, ימי הרדיו הגדולים – והמאבק על דמותו של השידור הציבורי בישראל

ניצן חן, מבכירי השידור הציבורי בישראל וכיום דובר עיריית ירושלים, נושא עמו מורשת רבת שנים של רדיו וטלוויזיה. אביו, משה חן, הקדיש 44 שנים לשידור הציבורי – מהתקליטייה של "קול ישראל" ועד לעריכת תוכניות הדגל של רשת מורשת.

“ה-DNA של השידור הציבורי,” מסביר חן לבני טיטלבוים בכאן מורשת, “הוא מחויבות לאינטרס הציבורי בלבד – ללא שיקולים מסחריים או פוליטיים. העיתונאי צריך לשקול רק שיקולים מקצועיים. זה נכון בישראל, וזה נכון גם לגופים כמו ה-BBC בבריטניה או PBS בארצות הברית.”

לדבריו, השידור הציבורי הוא לא רק אמצעי תקשורת, אלא ארכיון חי של ההיסטוריה: “העיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. במשך עשרות שנים תועדו רגעים מכוננים – מנאומים של מנהיגים ועד אירועי מלחמה – וחומרי הארכיון הללו משמשים עד היום חוקרים, עיתונאים וגופים רשמיים.”

חן אף מספר כי במסגרת תפקידו בלשכת העיתונות הממשלתית נעשה שימוש בחומרי ארכיון נדירים של “קול ישראל”, כולל תיעודים היסטוריים של דמויות כמו ראש הממשלה לוי אשכול. “יש אלפי הקלטות על סלילים שעברו דיגיטציה – זה נכס לאומי.”

מורשת יהודית בשפה נגישה

לצד העשייה העיתונאית, משה חן פעל גם לשימור התרבות היהודית-ספרדית. “הוא נסע בכל הארץ – מצפת ועד נתיבות – כדי להקליט פיוטים ורומנסות מזקני העדות,” מספר בנו. “זה היה מפעל חיים שבזכותו גם קיבל את אות יקיר ירושלים.”

אבל אולי תרומתו המרכזית הייתה בהנגשת היהדות לציבור הרחב. תוכניות כמו “קבלת שבת”, “מלווה מלכה” ו”עשה לך רב” הפכו את ההלכה לשיחה יומיומית. במסגרת התוכנית האחרונה, השתתף במשך שנים גם הרב עובדיה יוסף, שהשיב לשאלות מאזינים.

“הוא לקח סוגיות מורכבות מההלכה,” אומר חן, “והפך אותן לפשוטות, ברורות ונגישות. היום היינו קוראים לזה ‘פאנצ’ ליין’ – אז זו הייתה מהפכה.”

עידן אחר – והשפעה אחרת

חן מתאר תקופה שבה הרדיו היה כמעט המדיום היחיד: “לא היו רשתות חברתיות, לא אתרי חדשות – רק רדיו וטלוויזיה בתחילת דרכה. תוכנית כמו ‘קבלת שבת’ הייתה מגיעה כמעט לכל בית מסורתי בישראל. זו הייתה שיחת היום בבתי הכנסת.”

לדבריו, גם כיום יש מקום לשידור נישתי לצד התקשורת הכללית: “פעם חשבתי שההשפעה האמיתית היא רק במיינסטרים. היום אני מבין – יש כוח גם לערוצי נישה. השילוב ביניהם הוא המפתח.”

“נכסי צאן ברזל לדורות הבאים”

לסיום, חן מדגיש את החשיבות בשימור השידור הציבורי:
“הרדיו והטלוויזיה הציבוריים הם נכסי צאן ברזל. הם מתעדים את חיי המדינה – את הרגעים הגדולים והקטנים. בעוד עשרות שנים, אנשים ישבו וישמעו את מה שאנחנו משדרים היום. זו אחריות עצומה.”

לדבריו, דווקא בעידן של ריבוי פלטפורמות ורעש תקשורתי, יש ערך מחודש לגופים שמבקשים לתעד, להעמיק ולשמר:
“מי שמזלזל בשידור הציבורי – פשוט לא מבין את המשמעות ההיסטורית שלו.”

עורך: איתי סופרין

מפיקה:  אירה וקסלר 

קרדיט תמונה: מרים אלשטר פלאש 90 

&nbsp;ניצן חן על מורשת אביו, ימי הרדיו הגדולים &ndash; והמאבק על דמותו של השידור הציבורי בישראל
ניצן חן, מבכירי השידור הציבורי בישראל וכיום דובר עיריית ירושלים, נושא עמו מורשת רבת שנים של רדיו וטלוויזיה. אביו, משה חן, הקדיש 44 שנים לשידור הציבורי &ndash; מהתקליטייה של "קול ישראל" ועד לעריכת תוכניות הדגל של רשת מורשת.
&ldquo;ה-DNA של השידור הציבורי,&rdquo; מסביר חן לבני טיטלבוים בכאן מורשת, &ldquo;הוא מחויבות לאינטרס הציבורי בלבד &ndash; ללא שיקולים מסחריים או פוליטיים. העיתונאי צריך לשקול רק שיקולים מקצועיים. זה נכון בישראל, וזה נכון גם לגופים כמו ה-BBC בבריטניה או PBS בארצות הברית.&rdquo;
לדבריו, השידור הציבורי הוא לא רק אמצעי תקשורת, אלא ארכיון חי של ההיסטוריה: &ldquo;העיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. במשך עשרות שנים תועדו רגעים מכוננים &ndash; מנאומים של מנהיגים ועד אירועי מלחמה &ndash; וחומרי הארכיון הללו משמשים עד היום חוקרים, עיתונאים וגופים רשמיים.&rdquo;
חן אף מספר כי במסגרת תפקידו בלשכת העיתונות הממשלתית נעשה שימוש בחומרי ארכיון נדירים של &ldquo;קול ישראל&rdquo;, כולל תיעודים היסטוריים של דמויות כמו ראש הממשלה לוי אשכול. &ldquo;יש אלפי הקלטות על סלילים שעברו דיגיטציה &ndash; זה נכס לאומי.&rdquo;
מורשת יהודית בשפה נגישה
לצד העשייה העיתונאית, משה חן פעל גם לשימור התרבות היהודית-ספרדית. &ldquo;הוא נסע בכל הארץ &ndash; מצפת ועד נתיבות &ndash; כדי להקליט פיוטים ורומנסות מזקני העדות,&rdquo; מספר בנו. &ldquo;זה היה מפעל חיים שבזכותו גם קיבל את אות יקיר ירושלים.&rdquo;
אבל אולי תרומתו המרכזית הייתה בהנגשת היהדות לציבור הרחב. תוכניות כמו &ldquo;קבלת שבת&rdquo;, &ldquo;מלווה מלכה&rdquo; ו&rdquo;עשה לך רב&rdquo; הפכו את ההלכה לשיחה יומיומית. במסגרת התוכנית האחרונה, השתתף במשך שנים גם הרב עובדיה יוסף, שהשיב לשאלות מאזינים.
&ldquo;הוא לקח סוגיות מורכבות מההלכה,&rdquo; אומר חן, &ldquo;והפך אותן לפשוטות, ברורות ונגישות. היום היינו קוראים לזה &lsquo;פאנצ&rsquo; ליין&rsquo; &ndash; אז זו הייתה מהפכה.&rdquo;
עידן אחר &ndash; והשפעה אחרת
חן מתאר תקופה שבה הרדיו היה כמעט המדיום היחיד: &ldquo;לא היו רשתות חברתיות, לא אתרי חדשות &ndash; רק רדיו וטלוויזיה בתחילת דרכה. תוכנית כמו &lsquo;קבלת שבת&rsquo; הייתה מגיעה כמעט לכל בית מסורתי בישראל. זו הייתה שיחת היום בבתי הכנסת.&rdquo;
לדבריו, גם כיום יש מקום לשידור נישתי לצד התקשורת הכללית: &ldquo;פעם חשבתי שההשפעה האמיתית היא רק במיינסטרים. היום אני מבין &ndash; יש כוח גם לערוצי נישה. השילוב ביניהם הוא המפתח.&rdquo;
&ldquo;נכסי צאן ברזל לדורות הבאים&rdquo;
לסיום, חן מדגיש את החשיבות בשימור השידור הציבורי: &ldquo;הרדיו והטלוויזיה הציבוריים הם נכסי צאן ברזל. הם מתעדים את חיי המדינה &ndash; את הרגעים הגדולים והקטנים. בעוד עשרות שנים, אנשים ישבו וישמעו את מה שאנחנו משדרים היום. זו אחריות עצומה.&rdquo;
לדבריו, דווקא בעידן של ריבוי פלטפורמות ורעש תקשורתי, יש ערך מחודש לגופים שמבקשים לתעד, להעמיק ולשמר: &ldquo;מי שמזלזל בשידור הציבורי &ndash; פשוט לא מבין את המשמעות ההיסטורית שלו.&rdquo;
עורך: איתי סופרין
מפיקה:&nbsp; אירה וקסלר&nbsp;
קרדיט תמונה: מרים אלשטר פלאש 90&nbsp;