טראמפ מעדיף עסקה היסטורית על פני עימות צבאי; האיראנים רוצים הסכם – אבל לא כזה שיציג אותם כחלשים

פסגה נוספת בז’נבה, עוד אולטימטום אמריקני – והמתח בין וושינגטון לטהרן נמשך. ברקע הניסיונות לחדש משא ומתן על הסכם גרעין, מסביר פרופ' מאיר ליטבק, ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים ב־אוניברסיטת תל אביב,  בראיון עם אילת כהנא בכאן מורשת , כי שני הצדדים דווקא מעוניינים בהסכם – אך מסיבות שונות לחלוטין.

לדבריו, האמריקנים מעדיפים הסכם על פני מלחמה. "מלחמה יודעים איך היא מתחילה, לא יודעים איך היא מסתיימת – והיא עולה הרבה מאוד כסף. טראמפ רואה עצמו איש עסקים ואף הגדיר עצמו כאיש שלום. מבחינתו, הסכם גרעיני שיוצג כהישג חסר תקדים עדיף על פני עימות צבאי".

עם זאת, גם בטהרן אין רצון אמיתי במלחמה. "האיראנים רוצים הסכם שייטיב עמם", מדגיש ליטבק. "כרגע שני הצדדים שואפים לעסקה, אך כל אחד מהם משוכנע שיוכל לכופף את ידו של האחר ברגע האמת".

פחד מהשפלה, לא מפצצות

המתח בין ההצהרות האיראניות התקיפות לבין החשש מהסלמה צבאית מוסבר, לדבריו, במבנה המשטר עצמו. "משטר דיקטטורי אינו יכול להרשות לעצמו להיתפס כחלש. מבחינת ההנהגה האיראנית, כניעה או השפלה מסוכנות יותר ממלחמה. גם אם יספגו מכה צבאית קשה – אין ודאות שהמשטר יקרוס. אבל ויתור פומבי על נכסים אסטרטגיים עלול לערער את יסודותיו".

ליטבק מזכיר כי ההסכם הקודם, שבוטל ביוזמת טראמפ, בלם את התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית – גם אם היה "מלא חורים". "בדיעבד, ביטולו היה טעות אסטרטגית. האיראנים כיבדו את ההסכם כל עוד היה בתוקף. המנהיג העליון לא מיהר לפרוץ לפצצה – לא מתוך הומניזם, אלא מחשש למירוץ חימוש אזורי".

מי באמת קובע בטהרן?

בהתייחס לדמויות הבכירות בזירה האיראנית, מדגיש ליטבק כי הנשיא אינו הגורם הקובע במדיניות הביטחונית. "הנשיא מבצע מדיניות – הוא לא קובע אותה. מי שמקבל את ההחלטות האסטרטגיות הוא המנהיג העליון, באמצעות נאמניו".

בין אותם נאמנים בולט עלי לריג'אני, דמות ותיקה בממסד האיראני, שכיהן בעבר כיו"ר הפרלמנט וכראש המועצה העליונה לביטחון לאומי. "הוא איש מנוסה, מתוחכם ונאמן לחמינאי. ברגעים קריטיים המנהיג מעדיף להפקיד את ניהול המערכה בידי מי שהוא סומך עליו לחלוטין".

מחאה מתמשכת – בלי פתרון

במקביל למגעים המדיניים, המחאה באיראן לא שככה. לדבריו, אף שההפגנות מוגבלות בשלב זה בעיקר לאוניברסיטאות, הן משקפות עומק משבר כלכלי וחברתי חמור. "המשטר הצליח לדכא את המחאות הקודמות ביד קשה, אך לא פתר את הבעיות. מדובר במשבר קיומי – לחם, מים, תעסוקה".

ליטבק מעריך כי איראן עלולה להיכנס לתקופה של אי־יציבות כרונית: "ייתכן שהמחאה לא תפיל את המשטר, אך גם המשטר לא יצליח להעלים אותה. הבעיות המבניות, השחיתות והמדיניות הכלכלית האידיאולוגית מחריפות את המצוקה. בלי שינוי עומק בתפיסה ובמבנה השלטוני – המצב לא ישתפר".

בסופו של דבר, מסכם ליטבק, שני הצדדים מעדיפים עסקה – אך הפערים גדולים, והחשש מהשפלה גדול לא פחות מהחשש מהסלמה.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר  

קרדיט תמונה: שאטרסטוק 

טראמפ מעדיף עסקה היסטורית על פני עימות צבאי; האיראנים רוצים הסכם &ndash; אבל לא כזה שיציג אותם כחלשים
פסגה נוספת בז&rsquo;נבה, עוד אולטימטום אמריקני &ndash; והמתח בין וושינגטון לטהרן נמשך. ברקע הניסיונות לחדש משא ומתן על הסכם גרעין, מסביר פרופ' מאיר ליטבק, ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים ב־אוניברסיטת תל אביב,&nbsp; בראיון עם אילת כהנא בכאן מורשת , כי שני הצדדים דווקא מעוניינים בהסכם &ndash; אך מסיבות שונות לחלוטין.
לדבריו, האמריקנים מעדיפים הסכם על פני מלחמה. "מלחמה יודעים איך היא מתחילה, לא יודעים איך היא מסתיימת &ndash; והיא עולה הרבה מאוד כסף. טראמפ רואה עצמו איש עסקים ואף הגדיר עצמו כאיש שלום. מבחינתו, הסכם גרעיני שיוצג כהישג חסר תקדים עדיף על פני עימות צבאי".
עם זאת, גם בטהרן אין רצון אמיתי במלחמה. "האיראנים רוצים הסכם שייטיב עמם", מדגיש ליטבק. "כרגע שני הצדדים שואפים לעסקה, אך כל אחד מהם משוכנע שיוכל לכופף את ידו של האחר ברגע האמת".
פחד מהשפלה, לא מפצצות
המתח בין ההצהרות האיראניות התקיפות לבין החשש מהסלמה צבאית מוסבר, לדבריו, במבנה המשטר עצמו. "משטר דיקטטורי אינו יכול להרשות לעצמו להיתפס כחלש. מבחינת ההנהגה האיראנית, כניעה או השפלה מסוכנות יותר ממלחמה. גם אם יספגו מכה צבאית קשה &ndash; אין ודאות שהמשטר יקרוס. אבל ויתור פומבי על נכסים אסטרטגיים עלול לערער את יסודותיו".
ליטבק מזכיר כי ההסכם הקודם, שבוטל ביוזמת טראמפ, בלם את התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית &ndash; גם אם היה "מלא חורים". "בדיעבד, ביטולו היה טעות אסטרטגית. האיראנים כיבדו את ההסכם כל עוד היה בתוקף. המנהיג העליון לא מיהר לפרוץ לפצצה &ndash; לא מתוך הומניזם, אלא מחשש למירוץ חימוש אזורי".
מי באמת קובע בטהרן?
בהתייחס לדמויות הבכירות בזירה האיראנית, מדגיש ליטבק כי הנשיא אינו הגורם הקובע במדיניות הביטחונית. "הנשיא מבצע מדיניות &ndash; הוא לא קובע אותה. מי שמקבל את ההחלטות האסטרטגיות הוא המנהיג העליון, באמצעות נאמניו".
בין אותם נאמנים בולט עלי לריג'אני, דמות ותיקה בממסד האיראני, שכיהן בעבר כיו"ר הפרלמנט וכראש המועצה העליונה לביטחון לאומי. "הוא איש מנוסה, מתוחכם ונאמן לחמינאי. ברגעים קריטיים המנהיג מעדיף להפקיד את ניהול המערכה בידי מי שהוא סומך עליו לחלוטין".
מחאה מתמשכת &ndash; בלי פתרון
במקביל למגעים המדיניים, המחאה באיראן לא שככה. לדבריו, אף שההפגנות מוגבלות בשלב זה בעיקר לאוניברסיטאות, הן משקפות עומק משבר כלכלי וחברתי חמור. "המשטר הצליח לדכא את המחאות הקודמות ביד קשה, אך לא פתר את הבעיות. מדובר במשבר קיומי &ndash; לחם, מים, תעסוקה".
ליטבק מעריך כי איראן עלולה להיכנס לתקופה של אי־יציבות כרונית: "ייתכן שהמחאה לא תפיל את המשטר, אך גם המשטר לא יצליח להעלים אותה. הבעיות המבניות, השחיתות והמדיניות הכלכלית האידיאולוגית מחריפות את המצוקה. בלי שינוי עומק בתפיסה ובמבנה השלטוני &ndash; המצב לא ישתפר".
בסופו של דבר, מסכם ליטבק, שני הצדדים מעדיפים עסקה &ndash; אך הפערים גדולים, והחשש מהשפלה גדול לא פחות מהחשש מהסלמה.
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר&nbsp;&nbsp;
קרדיט תמונה: שאטרסטוק&nbsp;