בפינתו השבועית "שיר בפרשה", אצל בני טיטלבוים בכאן מורשת, מציין הרב ד"ר יוסף פריאל את שבת הגדול ו- 20 השנה לפטירתו של אהוד מנור, אחד מהפזמונאים האהובים והמרגשים בתולדות התרבות הישראלית.

הפעם, עוסק ד"ר פריאל בנגיעה המיוחדת של מנור בשפת המשנה – תחום שלכאורה אינו מזוהה עם שירתו. השיר שבמרכז הפינה: "עוד יבוא היום" (1975), שהולחן ובוצע על ידי דני מסאלתי.

"יש מי שישאל – מה לאהוד מנור ולמשנה? זו שאלה מעליבה, כמובן. מנור, כמו רבים מבני דורו – דוגמת נעמי שמר, דודו ברק ואלתרמן – גדל על השפה העברית, על התנ"ך, ואהב שפה עמוקה ומגוונת", מסביר פריאל.

השיר, שהוא שיר תקווה וציפייה, נכתב כשנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים – אירוע שטלטל את החברה הישראלית והשפיע עמוקות גם על מנור, שבמהלך המלחמה איבד את אחיו יהודה.

האם השיר מדבר על אהובה או על עתיד מדיני טוב יותר?
ד"ר פריאל מציע לקרוא את השיר כשיר כפול משמעות – גם אישי-רגשי וגם לאומי. לדבריו, המעבר מ"עוד יבוא היום" ל"כשיבוא היום" מרמז על תקווה שהולכת ומתקרבת.

"כמו בשירים רבים של מנור, גם כאן נמצא החלום לשלום, לתיקון, לימים טובים יותר. וכשהוא כותב 'יצא מתוק מאז', הוא מהדהד את משלו של שמשון – 'מהאוכל יצא מאכל ומאז יצא מתוק'."

אחת השורות המרתקות בשיר – "עוד יבוא היום יכה בחליליו" – זוכה לניתוח מעמיק. פריאל מעלה את השאלה: מה משמעות המילה "יכה" בהקשר של חליל? מדובר בבחירה לשונית שמזמינה מחשבה על כאב ויופי, על עוצמה ורגש, בדיוק כמו במשנה.

"שפת המשנה היא שפה של דיוק, של חדות, של צליל. מנור, ברוחו הפיוטית, נוגע בה גם כשהוא כותב שירי אהבה ושלום."

הפינה מסתיימת בתחושת ציפייה עמוקה – הן לגאולה פרטית והן לתקווה לאומית.

מתוך 'הבוקר'

י בניסן תשפה 

עורך איתי סופרין

מפיקה אירה וקסלר