הרבנית ד״ר שפרה  משלוב על יומנה של רבקה ליפשיץ ועל החוסן היהודי בשואה: “החיים עצמם הם סיפור הגבורה”

לקראת יום השואה, הרבנית ד״ר שפרה משלוב ממכון משפטי ארץ ומכללת הרצוג שוחחה עם בני טיטלבוים בכאן מורשת על חשיבות העיסוק בחיי היום־יום של היהודים בתקופת השואה, מעבר לעדויות הקשות והמזעזעות המוכרות.

לדבריה, בשנים האחרונות הולך וגובר המחקר והעניין דווקא בשגרת החיים בגטאות – ולא רק ברגעי השיא של הזוועות. “אנחנו רגילים לשמוע עדויות של שורדים על רגעי הקיצון”, אמרה, “אבל חשוב להבין איך נראו חמש וחצי שנות חיים תחת כיבוש, יום־יום, ומה אפשר לאדם להמשיך לחיות בתוכן”.

“לא רק זוועות – אלא חיים שלמים תחת אימה”

משלוב הדגישה כי יומנים אישיים של שורדים מאפשרים הצצה נדירה לחיים עצמם: “הם מגלים לנו את היום־יום, את ההתמודדות המתמשכת, ולא רק את האירועים החריגים”.

בהמשך שוחחה על יומנה של רבקה ליפשיץ, נערה שגדלה בגטו לודז’ מגיל 11 במשך יותר מארבע שנים. ליפשיץ איבדה את הוריה ואחיה, ונותרה עם אחותה וחברותיה הקרובות.

לדבריה, היומן שנמצא ופורסם כ־60 שנה לאחר שנכתב, חושף את עולמה הפנימי של נערה דתייה הגדלה בתוך מציאות של רעב, פחד ואובדן – אך גם של אמונה ושגרה רוחנית.

השבת, הצום והחגים – כנקודות חוסן

אחד הצירים המרכזיים ביומן, כך מתארת משלוב, הוא מקומם של החגים והשבתות כעוגן נפשי:

“היא כותבת כמה היא מחכה לשבת, ואיך היא נותנת לה כוח לכל השבוע. וכשזה נלקח ממנה – היא מתארת את זה כשבר עמוק”.

גם בתנאי רעב קשים, מספרת משלוב, המשיכה ליפשיץ לשמור על צומות: “ביום כיפור היא צמה למרות שהיא כמעט לא אכלה כלום במשך ימים. זו עדות לכוח פנימי אדיר”.

בחנוכה, שנת 1944, כאשר רוב הגטאות כבר חוסלו, מתוארת קבוצה קטנה של נערות שממשיכה להדליק נרות, ללמוד ולעשות הצגה לכבוד החג. “גם בתוך התופת הן יוצרות רגעים של חיים”, אמרה.

“אמונה, קהילה ומשמעות – כמנגנוני הישרדות”

משלוב הדגישה כי לצד הרעב והאובדן, היומן חושף מערכות של חוסן: אמונה דתית, קשרי חברות, לימוד משותף ותחושת זהות יהודית.

“יש שם ידיעה פנימית שהעם הזה ישרוד. זה נותן להן כוח להמשיך גם כשאין כמעט כלום”, אמרה.

לדבריה, דווקא מתוך הפרטים הקטנים – משלוחי מנות מאולתרים בפורים, תפילות משותפות, או שיחות בין חברות – עולה תמונה רחבה של הישרדות אנושית ורוחנית.

“החיים עצמם הם סיפור הגבורה”

בסיום דבריה הדגישה משלוב כי העיסוק ביומנים ובחיי היום־יום של השואה מאפשר הבנה עמוקה יותר של החוסן האנושי:

“לא רק האירועים הגדולים הם הסיפור – אלא איך אדם מצליח להחזיק חיים בתוך מציאות בלתי אפשרית. שם נמצא סיפור הגבורה האמיתי”.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר 

הרבנית ד״ר שפרה&nbsp; משלוב על יומנה של רבקה ליפשיץ ועל החוסן היהודי בשואה: &ldquo;החיים עצמם הם סיפור הגבורה&rdquo;
לקראת יום השואה, הרבנית ד״ר שפרה משלוב ממכון משפטי ארץ ומכללת הרצוג שוחחה עם בני טיטלבוים בכאן מורשת על חשיבות העיסוק בחיי היום־יום של היהודים בתקופת השואה, מעבר לעדויות הקשות והמזעזעות המוכרות.
לדבריה, בשנים האחרונות הולך וגובר המחקר והעניין דווקא בשגרת החיים בגטאות &ndash; ולא רק ברגעי השיא של הזוועות. &ldquo;אנחנו רגילים לשמוע עדויות של שורדים על רגעי הקיצון&rdquo;, אמרה, &ldquo;אבל חשוב להבין איך נראו חמש וחצי שנות חיים תחת כיבוש, יום־יום, ומה אפשר לאדם להמשיך לחיות בתוכן&rdquo;.
&ldquo;לא רק זוועות &ndash; אלא חיים שלמים תחת אימה&rdquo;
משלוב הדגישה כי יומנים אישיים של שורדים מאפשרים הצצה נדירה לחיים עצמם: &ldquo;הם מגלים לנו את היום־יום, את ההתמודדות המתמשכת, ולא רק את האירועים החריגים&rdquo;.
בהמשך שוחחה על יומנה של רבקה ליפשיץ, נערה שגדלה בגטו לודז&rsquo; מגיל 11 במשך יותר מארבע שנים. ליפשיץ איבדה את הוריה ואחיה, ונותרה עם אחותה וחברותיה הקרובות.
לדבריה, היומן שנמצא ופורסם כ־60 שנה לאחר שנכתב, חושף את עולמה הפנימי של נערה דתייה הגדלה בתוך מציאות של רעב, פחד ואובדן &ndash; אך גם של אמונה ושגרה רוחנית.
השבת, הצום והחגים &ndash; כנקודות חוסן
אחד הצירים המרכזיים ביומן, כך מתארת משלוב, הוא מקומם של החגים והשבתות כעוגן נפשי:
&ldquo;היא כותבת כמה היא מחכה לשבת, ואיך היא נותנת לה כוח לכל השבוע. וכשזה נלקח ממנה &ndash; היא מתארת את זה כשבר עמוק&rdquo;.
גם בתנאי רעב קשים, מספרת משלוב, המשיכה ליפשיץ לשמור על צומות: &ldquo;ביום כיפור היא צמה למרות שהיא כמעט לא אכלה כלום במשך ימים. זו עדות לכוח פנימי אדיר&rdquo;.
בחנוכה, שנת 1944, כאשר רוב הגטאות כבר חוסלו, מתוארת קבוצה קטנה של נערות שממשיכה להדליק נרות, ללמוד ולעשות הצגה לכבוד החג. &ldquo;גם בתוך התופת הן יוצרות רגעים של חיים&rdquo;, אמרה.
&ldquo;אמונה, קהילה ומשמעות &ndash; כמנגנוני הישרדות&rdquo;
משלוב הדגישה כי לצד הרעב והאובדן, היומן חושף מערכות של חוסן: אמונה דתית, קשרי חברות, לימוד משותף ותחושת זהות יהודית.
&ldquo;יש שם ידיעה פנימית שהעם הזה ישרוד. זה נותן להן כוח להמשיך גם כשאין כמעט כלום&rdquo;, אמרה.
לדבריה, דווקא מתוך הפרטים הקטנים &ndash; משלוחי מנות מאולתרים בפורים, תפילות משותפות, או שיחות בין חברות &ndash; עולה תמונה רחבה של הישרדות אנושית ורוחנית.
&ldquo;החיים עצמם הם סיפור הגבורה&rdquo;
בסיום דבריה הדגישה משלוב כי העיסוק ביומנים ובחיי היום־יום של השואה מאפשר הבנה עמוקה יותר של החוסן האנושי:
&ldquo;לא רק האירועים הגדולים הם הסיפור &ndash; אלא איך אדם מצליח להחזיק חיים בתוך מציאות בלתי אפשרית. שם נמצא סיפור הגבורה האמיתי&rdquo;.
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר&nbsp;