שבועיים אחרי חתונתם, זיו וא-ליה כהן מספרים על הספר החדש "עיישה", על 505 הימים של הפרידה, על החיים שאחרי השבי ועל הבית היהודי שהם מבקשים לבנות יחד

שבועיים בלבד אחרי חתונתם, זיו וא-ליה כהן פותחים צוהר לחייהם המשותפים ולדרך הארוכה שעברו עד שהצליחו סוף סוף לבנות יחד בית. השניים, שסיפורם הפך למוכר מאז מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה, משיקים ספר חדש בשם "עיישה", העוסק בחייהם ובניסיון לבנות מחדש את הזוגיות לאחר הטלטלה הגדולה שעברו.

השם "עיישה", מספרים השניים בראיון עם בני טיטלבוים בכאן מורשת, נבחר בהשראת השפה הערבית. "עיישה" פירושו "חיה", והוא מבטא עבורם את העובדה שזיו בחיים – וכך גם אליה. מעבר לכך, השם ממשיך קו של הספר הקודם של אליה, שגם שמו נשען על מילה בערבית.

הספר אינו עוסק רק בתקופת השבי, אלא בעיקר במה שהגיע אחריה – החיים המשותפים, ההתמודדות עם הטראומה והניסיון להפוך מחדש לשני אנשים שמנהלים זוגיות ובונים בית.

505 ימים של המתנה

א-ליה כהן הוחזק בשבי במשך 505 ימים, בעוד זיו התמודדה עם המלחמה וההמתנה לשובו. גם לאחר החזרה הביתה, לדבריו, החיים אינם חוזרים מיד למסלול.

"הלוואי ויכולתי להגיד לך, ברוך השם, בסדר", הוא אומר. "אבל בגלל שאני יודע שכל יום הוא יום אחר, אז אני נוהג להגיד תודה רבה".

א-ליה מספר כי הוא נמצא כיום בחיים שאותם חלם לחיות – הוא חזר הביתה והתחתן עם זיו – אך הדרך עדיין נמשכת. "בסוף זה איזשהו תהליך שעוברים", הוא אומר. "הלוואי ויכולתי להגיד שכל הזמן בסדר".

שנה של כתיבה, זיכרונות וסיפורים

הספר נכתב במשך כשנה, במקביל להכנות לחתונה. השניים נעזרו באלי חליפה, שליווה את אליה כבר בספרו הקודם ושימש כסופר הצללים של הספר החדש.

"זה ממש לשבת שעות על גבי שעות, על גבי סיפורים, על גבי דברים שקרו", מספרת זיו. חלק מהחומרים היו קשים עבורם, אבל לדבריה, אלה החיים שלהם – ומתוכם נבנה הסיפור.

לדבריהם, הם השקיעו בספר את כל הלב והנשמה, מתוך רצון לספר לא רק את סיפור השבי והמלחמה, אלא את מה שקורה כשמנסים לחזור לחיים ולבנות זוגיות אחרי אירועים שאי אפשר לשכוח.

"אחרי 7 באוקטובר יש התעוררות יהודית"

השיחה נוגעת גם בשינוי שעברה החברה הישראלית מאז 7 באוקטובר, ובתחושת ההתקרבות ליהדות ולאמונה.

א-ליה אומר כי מבחינתו, מי שפוגש שפל ועומקים קשים כל כך מקבל הזדמנות לפגוש את האמונה בצורה עמוקה יותר. לדבריו, גם במהלך התקופה הארוכה שבה היה בשבי התחזקה אמונתו, והוא רואה תהליך דומה גם בחברה הישראלית.

"כשאתה מתפלל מעומק הלב, מהבטן, אתה פוגש את אלוהים עונה לתפילות שלך", הוא אומר. לדבריו, החזרה הביתה אפשרה לו לראות מקרוב את ההתעוררות הזו גם בקרב הציבור.

זיו מוסיפה כי היא פוגשת תהליך דומה גם בקרב יהודי התפוצות. לדבריה, במהלך ביקורים בקהילות יהודיות ברחבי העולם פגשו אנשים שסיפרו כי בעקבות 7 באוקטובר הם החלו להתחבר מחדש לזהות היהודית שלהם, ללמוד על החגים, השבת והמסורת ולחפש קשר עמוק יותר לשורשים שלהם.

"אנחנו רוצים בית עם ערכים של חינוך דתי"

גם הבית החדש שהם בונים מושפע מהדרך שעברו. אליה מספר כי מאז ומתמיד חלם לקחת את ילדיו לבית הכנסת, כפי שהוריו לקחו אותו כשהיה ילד.

השניים אומרים כי חשוב להם להעניק לילדיהם בעתיד חינוך עם ערכים יהודיים ודתיים. הם מספרים שהחיבור הזה כבר נוכח בחייהם המשותפים – בברכות על האוכל ובהדלקת נרות.

זיו מדגישה כי עוד לפני האירועים הקשים הם שוחחו רבות על הבית שהם רוצים להקים. לדבריה, אחד הערכים המרכזיים שחשוב להם להנחיל לילדיהם הוא כיבוד הורים ואהבה בתוך המשפחה.

"היינו צריכים לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש"

אולי המסר המרכזי של הספר הוא דווקא הזוגיות. אליה אומר כי השבי והמלחמה לא היו סוף ההתמודדות – לאחר שובו הביתה, השניים נדרשו ללמוד מחדש כיצד להיות זוג.

"אני הייתי בן אדם נורא שונה, וזיו הייתה בן אדם נורא שונה", הוא מספר. דברים שבעבר נראו מובנים מאליהם בזוגיות, כבר לא היו כאלה.

"היינו צריכים ממש לעבוד על זה, לתת את כל הלב והנשמה, ולבחור כל יום מחדש, ולא להרים ידיים".

לדבריו, זו אחת המתנות שקיבלו מתוך כל מה שעברו: האפשרות לקבל מחדש אחד את השנייה ולבנות יחד חיים. אלא שהמתנה הזו, הוא מדגיש, "עלתה לנו ביוקר".

השניים מבקשים להעביר את התובנות האלה הלאה, דווקא לאנשים שלא נאלצו לעבור את מה שהם עברו. המסר שלהם פשוט: לא צריך לחכות למשבר גדול כדי להעריך את החיים, לאהוב יותר ולומר את הדברים החשובים.

"מה שאנחנו לוקחים זה את המתנות שאנחנו קיבלנו ומעבירים הלאה לאנשים, כדי שהם לא יצטרכו לעבור את מה שעברנו כדי להעריך יותר, כדי לאהוב יותר", אומרת זיו.

"לא לחכות למחר"

עבור זיו וא-ליה, "עיישה" הוא לא רק ספר על השבי או על המלחמה. זהו סיפור על החיים שאחרי, על זוגיות שנבנית מחדש ועל הבחירה להמשיך קדימה.

הם מבקשים להזכיר לקוראים ולמאזינים לא לקחת את החיים כמובן מאליו, לומר את מה שרוצים לומר ולא לדחות למחר דברים שאפשר לעשות היום.

שבועיים אחרי החתונה, הם מבקשים לעצמם דבר שנשמע כמעט פשוט מדי – בית, משפחה ושגרה. "שגרה אפורה ברוכה", כפי שהגדירו זאת בחיוך.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר