אלמנתו של רס״ם (מיל') אלישע לוינשטרן ז״ל מדברת על יום הזיכרון, על גידול ילדים בתוך שכול – ועל ההחלטה לבנות חיים מחדש מתוך כאב ואמונה

הדס לוינשטרן רייכרט מעדיפה שלא להגדיר את עצמה דרך האובדן. “פשוט הדס לוינשטרן,” היא אומרת בפשטות, כשהיא נשאלת כיצד נכון להציג אותה. אבל מאחורי הצניעות הזו מסתתר סיפור חיים מורכב, שנע בין כאב עמוק לבין בחירה מודעת להמשיך קדימה.

לוינשטיין היא אלמנתו של רב־סמל מתקדם (מיל’) אלישע לוינשטרן ז״ל, שנפל במהלך שירות מילואים לאחר מתקפת 7 באוקטובר. מאז, היא מנסה לנסח מחדש את מקומה בעולם – לא רק כאלמנה, אלא כאישה, כאם וכאדם שמבקש להמשיך לחיות.

לדבריה,בראיון עם בני טיטלבוים בכאן מורשת,  האופן שבו מציינים את יום הזיכרון משתנה עם השנים. “אני מרגישה אווירה מאוד של התרוממות רוח,” היא משתפת. “יש מקום לכל מנעד הרגשות – מי שצריך לבכות, שיבכה; מי שמוצא כוח דווקא בגאווה ובמשמעות, גם זה לגיטימי. אנחנו כבר במקום רגשי שמאפשר את המורכבות הזו.”

היא מתחברת לביקורת על כך שיום הזיכרון הפך לעיתים ליום של דיכאון בלבד. מבחינתה, לצד האבל, יש גם אחריות להמשיך לחיות: “הנופלים עמדו – ואנחנו ממשיכים ללכת. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצור, כי המשימה עודנה נמשכת.”

סיפורו של אלישע, לדבריה, אינו סיפור גבורה “קלאסי”. הוא גדל בארצות הברית, עלה לישראל עם משפחתו והיה ילד שקט, “חנון מתוק” כהגדרתה, שלא התאים לתבניות המקובלות. “הוא לא היה מדריך בתנועת נוער ולא חיפש פיקוד,” היא מספרת, “אבל הוא היה גיבור אמיתי.”

אלישע שירת כשריונר ולא פספס יום מילואים אחד, גם לאחר שנולדו לו ולרעייתו שישה ילדים – שלב שבו כבר היה פטור משירות. “הוא לא חיפש פטורים,” מדגישה הדס. “בשבילו זו הייתה זכות.”

ב־7 באוקטובר היה בבית, וההחלטה לצאת למילואים הייתה ברורה מאליה לשניהם. “לא היה שום ספק,” היא אומרת. “זה לא זמן פרטי – זה זמן לאומי.”

השיחה האחרונה ביניהם נחרתה בזיכרונה במיוחד. כשהמילים נגמרו, הם נשענו על דברי הרמב״ם, אותם נהג ללמוד: “זה היה רגע של פרידה, אבל גם של אמונה ושל שליחות.”

האתגר הגדול כעת הוא גידול הילדים בתוך מציאות של אובדן. בתם הקטנה, בת שלוש בלבד, עדיין מנסה להבין את המציאות. “אנחנו מסבירים לה במילים פשוטות,” מספרת הדס. “יש רשעים, ואבא יצא להגן עלינו. היא עדיין לומדת את ההבדל בין אזעקה לצפירה – וגם לי לא תמיד קל להסביר.”

לצד ההתמודדות, הדס בחרה גם לבנות מחדש את חייה – ונישאה שוב לפני כחצי שנה. היא מדגישה כי אין דרך אחת נכונה להתמודדות עם שכול: “כל אחת יודעת מה נכון לה ומה הקצב שמתאים לה. אני לא נותנת עצות – רק מודה על הזכות שלי להמשיך.”

גם במפגש עם ראש הממשלה ורעייתו, במסגרת טקס למשפחות שכולות, הדגש היה על הזיכרון האנושי של אלישע: לא רק הגיבור, אלא גם האדם – זה שלא אהב אבוקדו, שהתעצבן על נעליים בסלון.

“חשוב לנו שהילדים יכירו את אבא כאדם,” היא מסבירה. “לא דמות מושלמת ורחוקה, אלא מישהו שאפשר גם להתגעגע אליו וגם להבין אותו.”

בסופו של דבר, המסר שהיא מבקשת להעביר פשוט אך עמוק: לזכור – אבל לא להיתקע. “הדרך שלנו היא לזכור את העבר, אבל ללכת קדימה,” היא אומרת. “המוות שלהם מחייב אותנו להמשיך לחיות.”

עורך: איתי סופרין 

מפיקה:  אירה וקסלר 

קרדיט תמונה: שאטרסטוק 

אלמנתו של רס״ם (מיל') אלישע לוינשטרן ז״ל מדברת על יום הזיכרון, על גידול ילדים בתוך שכול &ndash; ועל ההחלטה לבנות חיים מחדש מתוך כאב ואמונה
הדס לוינשטרן רייכרט מעדיפה שלא להגדיר את עצמה דרך האובדן. &ldquo;פשוט הדס לוינשטרן,&rdquo; היא אומרת בפשטות, כשהיא נשאלת כיצד נכון להציג אותה. אבל מאחורי הצניעות הזו מסתתר סיפור חיים מורכב, שנע בין כאב עמוק לבין בחירה מודעת להמשיך קדימה.
לוינשטיין היא אלמנתו של רב־סמל מתקדם (מיל&rsquo;) אלישע לוינשטרן ז״ל, שנפל במהלך שירות מילואים לאחר מתקפת 7 באוקטובר. מאז, היא מנסה לנסח מחדש את מקומה בעולם &ndash; לא רק כאלמנה, אלא כאישה, כאם וכאדם שמבקש להמשיך לחיות.
לדבריה,בראיון עם בני טיטלבוים בכאן מורשת,&nbsp; האופן שבו מציינים את יום הזיכרון משתנה עם השנים. &ldquo;אני מרגישה אווירה מאוד של התרוממות רוח,&rdquo; היא משתפת. &ldquo;יש מקום לכל מנעד הרגשות &ndash; מי שצריך לבכות, שיבכה; מי שמוצא כוח דווקא בגאווה ובמשמעות, גם זה לגיטימי. אנחנו כבר במקום רגשי שמאפשר את המורכבות הזו.&rdquo;
היא מתחברת לביקורת על כך שיום הזיכרון הפך לעיתים ליום של דיכאון בלבד. מבחינתה, לצד האבל, יש גם אחריות להמשיך לחיות: &ldquo;הנופלים עמדו &ndash; ואנחנו ממשיכים ללכת. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצור, כי המשימה עודנה נמשכת.&rdquo;
סיפורו של אלישע, לדבריה, אינו סיפור גבורה &ldquo;קלאסי&rdquo;. הוא גדל בארצות הברית, עלה לישראל עם משפחתו והיה ילד שקט, &ldquo;חנון מתוק&rdquo; כהגדרתה, שלא התאים לתבניות המקובלות. &ldquo;הוא לא היה מדריך בתנועת נוער ולא חיפש פיקוד,&rdquo; היא מספרת, &ldquo;אבל הוא היה גיבור אמיתי.&rdquo;
אלישע שירת כשריונר ולא פספס יום מילואים אחד, גם לאחר שנולדו לו ולרעייתו שישה ילדים &ndash; שלב שבו כבר היה פטור משירות. &ldquo;הוא לא חיפש פטורים,&rdquo; מדגישה הדס. &ldquo;בשבילו זו הייתה זכות.&rdquo;
ב־7 באוקטובר היה בבית, וההחלטה לצאת למילואים הייתה ברורה מאליה לשניהם. &ldquo;לא היה שום ספק,&rdquo; היא אומרת. &ldquo;זה לא זמן פרטי &ndash; זה זמן לאומי.&rdquo;
השיחה האחרונה ביניהם נחרתה בזיכרונה במיוחד. כשהמילים נגמרו, הם נשענו על דברי הרמב״ם, אותם נהג ללמוד: &ldquo;זה היה רגע של פרידה, אבל גם של אמונה ושל שליחות.&rdquo;
האתגר הגדול כעת הוא גידול הילדים בתוך מציאות של אובדן. בתם הקטנה, בת שלוש בלבד, עדיין מנסה להבין את המציאות. &ldquo;אנחנו מסבירים לה במילים פשוטות,&rdquo; מספרת הדס. &ldquo;יש רשעים, ואבא יצא להגן עלינו. היא עדיין לומדת את ההבדל בין אזעקה לצפירה &ndash; וגם לי לא תמיד קל להסביר.&rdquo;
לצד ההתמודדות, הדס בחרה גם לבנות מחדש את חייה &ndash; ונישאה שוב לפני כחצי שנה. היא מדגישה כי אין דרך אחת נכונה להתמודדות עם שכול: &ldquo;כל אחת יודעת מה נכון לה ומה הקצב שמתאים לה. אני לא נותנת עצות &ndash; רק מודה על הזכות שלי להמשיך.&rdquo;
גם במפגש עם ראש הממשלה ורעייתו, במסגרת טקס למשפחות שכולות, הדגש היה על הזיכרון האנושי של אלישע: לא רק הגיבור, אלא גם האדם &ndash; זה שלא אהב אבוקדו, שהתעצבן על נעליים בסלון.
&ldquo;חשוב לנו שהילדים יכירו את אבא כאדם,&rdquo; היא מסבירה. &ldquo;לא דמות מושלמת ורחוקה, אלא מישהו שאפשר גם להתגעגע אליו וגם להבין אותו.&rdquo;
בסופו של דבר, המסר שהיא מבקשת להעביר פשוט אך עמוק: לזכור &ndash; אבל לא להיתקע. &ldquo;הדרך שלנו היא לזכור את העבר, אבל ללכת קדימה,&rdquo; היא אומרת. &ldquo;המוות שלהם מחייב אותנו להמשיך לחיות.&rdquo;
עורך: איתי סופרין&nbsp;
מפיקה:&nbsp; אירה וקסלר&nbsp;
קרדיט תמונה: שאטרסטוק&nbsp;