 גלית ולדמן, אמו של רב־סרן אריאל בן משה, שנפל בקרב בקיבוץ רעים, בראיון מרגש עם מנדי גרוזמן בכאן מורשת — על רגע הגבורה, העם שלא ישן בשמירה, והאמונה שלא כבתה גם בתוך האש

שנתיים חלפו מאז אותו בוקר נורא של 7 באוקטובר, שבו הפך קיבוץ רעים לשדה קרב עקוב מדם. אחד הגיבורים שנפלו שם היה רב־סרן אריאל בן משה, מפקד סיירת הצנחנים, שנכנס תחת אש כבדה כדי להציל חיים — ולא יצא משם.

בראיון מרגש לתכניתו של מנדי גרוזמן בכאן מורשת, שיתפה אמו, גלית ולדמן, את סיפור חייו ומותו של בנה – סיפור של מנהיגות, אהבת אדם, ואמונה עיקשת בצדקת הדרך.

“כשהוא הגיע לבית האחרון ברעים,” היא מספרת, “היו שם שישה מחבלים שהתארגנו לפוצץ את הבית. לו היה בוחר להגן על עצמו, כנראה היה נשאר בחיים. אבל אז הוא קיבל ידיעה שיש ילד בממ״ד. הוא לא היסס. נכנס כדי להציל אותו – וזו הייתה הבחירה האחרונה שלו. בחירה של חיים על פני פחד.”

אותו ילד, רועי מזרחי, בן 21, ניצל לבסוף בזכות אריאל. “כוחות מצדה חילצו אותו בשעה 7:25 בבוקר,” מוסיפה גלית, “אבל אריאל כבר לא היה איתם. הוא היה המפקד, והוא עשה את מה שמפקד אמיתי עושה – נכנס ראשון.”

“הוא היה הכי טוב — אבל גם הכי רגיש”

במהלך הראיון מתארת גלית את בנה לא רק כחייל מצטיין, אלא כאדם נדיר:
“קראתי עליו באתר ההנצחה יזכור, וזה אחד הדפים הארוכים ביותר שם. אתה פשוט גולל וגולל, ובכל תחנה – הוא היה הכי טוב. והטוב הזה, הוא תמיד רתם כדי לעזור לאחרים.”

היא מספרת על דרכו: מהפנימייה הצבאית של חיפה — שאיבדה 15 מבוגריה בלחימה — דרך תפקידיו כלוחם וכמפקד בגדוד 890 של הצנחנים, ועד ימיו האחרונים כמפקד סיירת צנחנים.
“בחתונה שלו עם יובל, רק שנה לפני שנפל,” היא נזכרת, “היו שם שניים־שלושה חברים שעדיין חיים, וכל היתר – היום כבר לא איתנו. הוא חי חיים קצרים, אבל מלאים.”

כשגרוזמן שואל אותה מה נותן לה כוח שנתיים אחרי, היא עונה בשקט:

“מחייקה גרוסמן שלי, זכרה לברכה, למדתי מה זו עמידה. הייתי בת 16, כתבתי עבודה על מרדכי אנילביץ’, התאהבתי בו אפלטונית, ולימים זכיתי לגדל בן שבמותו היה כמו גיבורי המרד. אריאל הוא הנילגוץ’ שלי — האור שלא כבה.”

“לא אלמן ישראל, אבל יש חור בדגל”

שאלת התקווה והעתיד עולה שוב ושוב :

“זה יום זיכרון עם חיוך לצד דמעה,” היא אומרת. “לא אלמן ישראל. אבל אסור לנו לישון בשמירה. המלחמה עוד לא הסתיימה, ויש חור בדגל. אנחנו מדינה זבת חלב, דבש — ודם. צריך לעמוד על המשמר, כי שנים לא עשינו את זה כמו שצריך.”

לדבריה, היא משתדלת להימנע מדיון פוליטי, אך מוסיפה:

“טוב שיש ויכוחים. מדינה בלי ויכוחים הופכת עיוורת. אני כן רוצה להגיד תודה לממשלה על ההחלטה האמיצה להחזיר את השבים החיים — כי למען זה גיבורים נופלים. אבל לצד זה, אני מצפה ליותר דרך ארץ מצד כמה מהאנשים שם. זה חשוב לא פחות.”

“העגלה ריקה – ומחובתנו למלא אותה”

כשנשאלה מה ניתן ללמוד מדמותו של אריאל, גלית משתפת רגע שנחרת בזיכרונה:

“בהיותו מפקד סיירת צנחנים, אחרי שחזר מפולין, הוא ציטט בוויכוח המפורסם בין החזון איש לבן-גוריון: ‘העגלה ריקה, ומחובתנו למלא אותה — בציונות, בגאוות יחידה, בדרך ארץ, בעמידה ובגבורה.’ זה היה הוא. זו הייתה דרכו.”

עורך: איתי סופרין.

קרדיט תמונה: מתוך אתר 'יזכור'.

 

&nbsp;גלית ולדמן, אמו של רב־סרן אריאל בן משה, שנפל בקרב בקיבוץ רעים, בראיון מרגש עם מנדי גרוזמן בכאן מורשת &mdash; על רגע הגבורה, העם שלא ישן בשמירה, והאמונה שלא כבתה גם בתוך האש
שנתיים חלפו מאז אותו בוקר נורא של 7 באוקטובר, שבו הפך קיבוץ רעים לשדה קרב עקוב מדם. אחד הגיבורים שנפלו שם היה רב־סרן אריאל בן משה, מפקד סיירת הצנחנים, שנכנס תחת אש כבדה כדי להציל חיים &mdash; ולא יצא משם.
בראיון מרגש לתכניתו של מנדי גרוזמן בכאן מורשת, שיתפה אמו, גלית ולדמן, את סיפור חייו ומותו של בנה &ndash; סיפור של מנהיגות, אהבת אדם, ואמונה עיקשת בצדקת הדרך.
<blockquote dir="rtl" data-start="735" data-end="1000">
&ldquo;כשהוא הגיע לבית האחרון ברעים,&rdquo; היא מספרת, &ldquo;היו שם שישה מחבלים שהתארגנו לפוצץ את הבית. לו היה בוחר להגן על עצמו, כנראה היה נשאר בחיים. אבל אז הוא קיבל ידיעה שיש ילד בממ״ד. הוא לא היסס. נכנס כדי להציל אותו &ndash; וזו הייתה הבחירה האחרונה שלו. בחירה של חיים על פני פחד.&rdquo;
</blockquote>
אותו ילד, רועי מזרחי, בן 21, ניצל לבסוף בזכות אריאל. &ldquo;כוחות מצדה חילצו אותו בשעה 7:25 בבוקר,&rdquo; מוסיפה גלית, &ldquo;אבל אריאל כבר לא היה איתם. הוא היה המפקד, והוא עשה את מה שמפקד אמיתי עושה &ndash; נכנס ראשון.&rdquo;
<hr dir="rtl" data-start="1204" data-end="1207">
&ldquo;הוא היה הכי טוב &mdash; אבל גם הכי רגיש&rdquo;
במהלך הראיון מתארת גלית את בנה לא רק כחייל מצטיין, אלא כאדם נדיר: &ldquo;קראתי עליו באתר ההנצחה יזכור, וזה אחד הדפים הארוכים ביותר שם. אתה פשוט גולל וגולל, ובכל תחנה &ndash; הוא היה הכי טוב. והטוב הזה, הוא תמיד רתם כדי לעזור לאחרים.&rdquo;
היא מספרת על דרכו: מהפנימייה הצבאית של חיפה &mdash; שאיבדה 15 מבוגריה בלחימה &mdash; דרך תפקידיו כלוחם וכמפקד בגדוד 890 של הצנחנים, ועד ימיו האחרונים כמפקד סיירת צנחנים. &ldquo;בחתונה שלו עם יובל, רק שנה לפני שנפל,&rdquo; היא נזכרת, &ldquo;היו שם שניים־שלושה חברים שעדיין חיים, וכל היתר &ndash; היום כבר לא איתנו. הוא חי חיים קצרים, אבל מלאים.&rdquo;
כשגרוזמן שואל אותה מה נותן לה כוח שנתיים אחרי, היא עונה בשקט:
<blockquote dir="rtl" data-start="1857" data-end="2063">
&ldquo;מחייקה גרוסמן שלי, זכרה לברכה, למדתי מה זו עמידה. הייתי בת 16, כתבתי עבודה על מרדכי אנילביץ&rsquo;, התאהבתי בו אפלטונית, ולימים זכיתי לגדל בן שבמותו היה כמו גיבורי המרד. אריאל הוא הנילגוץ&rsquo; שלי &mdash; האור שלא כבה.&rdquo;
</blockquote>
<hr dir="rtl" data-start="2065" data-end="2068">
&ldquo;לא אלמן ישראל, אבל יש חור בדגל&rdquo;
שאלת התקווה והעתיד עולה שוב ושוב :
<blockquote dir="rtl" data-start="2181" data-end="2397">
&ldquo;זה יום זיכרון עם חיוך לצד דמעה,&rdquo; היא אומרת. &ldquo;לא אלמן ישראל. אבל אסור לנו לישון בשמירה. המלחמה עוד לא הסתיימה, ויש חור בדגל. אנחנו מדינה זבת חלב, דבש &mdash; ודם. צריך לעמוד על המשמר, כי שנים לא עשינו את זה כמו שצריך.&rdquo;
</blockquote>
לדבריה, היא משתדלת להימנע מדיון פוליטי, אך מוסיפה:
<blockquote dir="rtl" data-start="2452" data-end="2674">
&ldquo;טוב שיש ויכוחים. מדינה בלי ויכוחים הופכת עיוורת. אני כן רוצה להגיד תודה לממשלה על ההחלטה האמיצה להחזיר את השבים החיים &mdash; כי למען זה גיבורים נופלים. אבל לצד זה, אני מצפה ליותר דרך ארץ מצד כמה מהאנשים שם. זה חשוב לא פחות.&rdquo;
</blockquote>
<hr dir="rtl" data-start="2676" data-end="2679">
&ldquo;העגלה ריקה &ndash; ומחובתנו למלא אותה&rdquo;
כשנשאלה מה ניתן ללמוד מדמותו של אריאל, גלית משתפת רגע שנחרת בזיכרונה:
<blockquote dir="rtl" data-start="2792" data-end="3001">
&ldquo;בהיותו מפקד סיירת צנחנים, אחרי שחזר מפולין, הוא ציטט בוויכוח המפורסם בין החזון איש לבן-גוריון: &lsquo;העגלה ריקה, ומחובתנו למלא אותה &mdash; בציונות, בגאוות יחידה, בדרך ארץ, בעמידה ובגבורה.&rsquo; זה היה הוא. זו הייתה דרכו.&rdquo;
</blockquote>
עורך: איתי סופרין.
קרדיט תמונה: מתוך אתר 'יזכור'.
&nbsp;