אביבה סיגל, פדויית שבי, משחזרת את רגעי האימה, הלילות ללא שינה והמשפט שהפך לסמל הישרדות – רגע לפני חג החירות

יומיים לפני חג הפסח, חג החירות, התראיינה אביבה סיגל לבני טיטלבוים בכאן מורשת שיתפה בעדות מטלטלת על תקופת השבי בעזה – עדות שמצליחה לגעת בעומק הפחד, אך גם בכוח האנושי להחזיק תקווה.

ספרה החדש, “העיקר לקום לבוקר חדש”, נולד מתוך אחד הרגעים הקשים ביותר שחוותה. “זה היה לילה של הפגזות כבדות מאוד”, היא מספרת. “הרגשנו שאנחנו הולכים למות. אחד הפגזים פגע ממש בחלון. בבוקר, אחרי שלא ישנו כל הלילה, אמרתי לעצמי – העיקר לקום לבוקר חדש”. המשפט הזה הפך למעין מנטרה עבורה ועבור חבריה לשבי, טקס קטן של הרמת ידיים והצהרה על הישרדות.

סיגל נחטפה מכפר עזה יחד עם בעלה קית’, באירוע אלים במיוחד. “הכל קרה מהר מאוד – ירי, איומים, סכינים. קית’ נפצע ביד ושברו לו צלעות. הייתי בהלם טוטאלי”, היא מתארת. לדבריה, עצם יום החטיפה הוא חוויה טראומטית בפני עצמה, עוד לפני הימים הארוכים בשבי.

במהלך 51 ימי השבי חוותה פחד מתמשך, במיוחד בלילות. “אני פחדנית על, לא הצלחתי לישון. כל הזמן הייתי בדריכות לפיצוץ הבא”. בתוך המציאות הזו, החיבור האנושי עם שאר החטופים היה מקור כוח נדיר.

היום, לאחר שחרורה, היא מדברת על חירות במובנים חדשים לחלוטין. “היכולת להתקשר לילדים שלי ולשמוע שהם בסדר – זו חירות. לשבת עם המשפחה בחג – זו חירות”. היא מדגישה עד כמה דברים יומיומיים, שלרוב מובנים מאליהם, מקבלים משמעות אחרת לאחר חוויה כזו.

סיגל מודה כי היא עדיין בתהליך החלמה ואינה מסוגלת להתמודד עם שאלות רחבות על העתיד, כולל חזרה לחיים סמוך לגבול עזה. “אני עדיין מבריאה”, היא אומרת בכנות.

לקראת חג הפסח, המסר שלה ברור: “תהיו ביחד, תדברו על הפחדים, תרגישו את האהבה שיש כאן. למרות הכל – יש לנו אחד את השני”. לצד הפחד מהמציאות הביטחונית, היא מבקשת לשמר תקווה: “שנה הבאה בפסח נהיה חופשיים גם מהאיום האיראני”.

עורך:איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר