בני טיטלבוים בשיחה עם אודי טנא יועץ אסטרטגי 

מתוך 'הבוקר'

כה בניסן תשפ"ו 

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר 

בני טיטלבוים בשיחה עם אודי טנא יועץ אסטרטגי&nbsp;
מתוך 'הבוקר'
כה בניסן תשפ"ו&nbsp;
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר&nbsp;

כאן מורשת

טור אסטרטגי 

 מנכ״ל ישיבת ההסדר בעיר מתאר שגרה בלתי נתפסת, אופטימיות זהירה ותקווה לסיום הלחימה

בזמן שהצפון ממשיך להיות תחת איום ביטחוני, תושבי קריית שמונה מפתחים שגרת חיים חדשה – כזו שבה גם אזעקות אינן בהכרח משבשות את השקט הפנימי.

אליאב סמואל, מנכ״ל ישיבת ההסדר בעיר, מתאר  בשיחה עם בני טיטלבוים בכאן מורשת, שבת שגרתית לכאורה: “לא היו הרבה אזעקות, רק שתיים. היינו בגינה, בבית הכנסת – שבת נעימה”. לדבריו, מדד השגרה כבר אינו נמדד בכמות האזעקות, אלא בתחושת ההתקדמות והניצחון: “אנחנו לא במדד האזעקות, אלא במדד הניצחון”.

לדבריו, השינויים בשטח – כמו הארכת זמן ההתרעה לכ-15 שניות והצבת מיגוניות – מאפשרים חזרה מסוימת לשגרה. “אנחנו שומעים את הצבא מתקדם ומרגישים את זה”, הוא אומר.

בין חזית לעורף

סמואל, אב לשישה, מתאר מציאות שבה הגבולות בין חזית לעורף מיטשטשים: “כבר לא יודע מה החזית ומה העורף”. לצד שירות מילואים, הוא ממשיך לנהל את הישיבה ולשמור על חיי קהילה.

הילדים, הוא אומר, מקבלים הסבר פשוט אך עמוק: “יש אויבים לעם ישראל כבר עשרות שנים, אבל הקדוש ברוך הוא מצילנו”.

מערכת החינוך בעיר עדיין אינה פועלת כסדרה, והלימודים מתקיימים מרחוק בהתאם להנחיות פיקוד העורף.

ישיבה תחת אש – וחסד במקלטים

ישיבת ההסדר בקריית שמונה, המונה כ-250 תלמידים, מתמודדת גם היא עם המציאות הביטחונית. כ-100 מתלמידיה נמצאים כיום בשירות צבאי, חלקם התגייסו ממש ערב חג הפסח.

במהלך החג, בחרו תלמידים רבים להישאר בעיר – גם בתקופת “בין הזמנים” – כדי לסייע לתושבים. הם חילקו מזון, סייעו במקלטים ואף קיימו ליל סדר משותף עם תושבים.

“התלמידים ויתרו על החוויה המשפחתית שלהם”, מספר סמואל, “אבל קיבלו חיבוק גדול מהתושבים. זה חיבור של עשרות שנים בין הישיבה לעיר”.

תקווה לסיום

לצד האופטימיות, התושבים נושאים עיניהם קדימה: “כבר 50 שנה אנחנו תחת איום של קטיושות. התקווה היא שהפעם זה ייגמר”, אומר סמואל.

לגבי האפשרות להסדר מדיני עם לבנון, הוא נזהר: “אנחנו לא חשופים לכל המידע. סומכים על מקבלי ההחלטות ומתפללים שהפעם זה יצליח”.

למרות המורכבות, סמואל מסכם בגישה שמאפיינת רבים מתושבי הצפון: “פה זו השגרה”.

עורך:  איתי סופרין

מפיקה:  אירה וקסלר

קרדיט תמונה: יוסי אלוני פלאש 90 

&nbsp;מנכ״ל ישיבת ההסדר בעיר מתאר שגרה בלתי נתפסת, אופטימיות זהירה ותקווה לסיום הלחימה
בזמן שהצפון ממשיך להיות תחת איום ביטחוני, תושבי קריית שמונה מפתחים שגרת חיים חדשה &ndash; כזו שבה גם אזעקות אינן בהכרח משבשות את השקט הפנימי.
אליאב סמואל, מנכ״ל ישיבת ההסדר בעיר, מתאר&nbsp; בשיחה עם בני טיטלבוים בכאן מורשת, שבת שגרתית לכאורה: &ldquo;לא היו הרבה אזעקות, רק שתיים. היינו בגינה, בבית הכנסת &ndash; שבת נעימה&rdquo;. לדבריו, מדד השגרה כבר אינו נמדד בכמות האזעקות, אלא בתחושת ההתקדמות והניצחון: &ldquo;אנחנו לא במדד האזעקות, אלא במדד הניצחון&rdquo;.
לדבריו, השינויים בשטח &ndash; כמו הארכת זמן ההתרעה לכ-15 שניות והצבת מיגוניות &ndash; מאפשרים חזרה מסוימת לשגרה. &ldquo;אנחנו שומעים את הצבא מתקדם ומרגישים את זה&rdquo;, הוא אומר.
בין חזית לעורף
סמואל, אב לשישה, מתאר מציאות שבה הגבולות בין חזית לעורף מיטשטשים: &ldquo;כבר לא יודע מה החזית ומה העורף&rdquo;. לצד שירות מילואים, הוא ממשיך לנהל את הישיבה ולשמור על חיי קהילה.
הילדים, הוא אומר, מקבלים הסבר פשוט אך עמוק: &ldquo;יש אויבים לעם ישראל כבר עשרות שנים, אבל הקדוש ברוך הוא מצילנו&rdquo;.
מערכת החינוך בעיר עדיין אינה פועלת כסדרה, והלימודים מתקיימים מרחוק בהתאם להנחיות פיקוד העורף.
ישיבה תחת אש &ndash; וחסד במקלטים
ישיבת ההסדר בקריית שמונה, המונה כ-250 תלמידים, מתמודדת גם היא עם המציאות הביטחונית. כ-100 מתלמידיה נמצאים כיום בשירות צבאי, חלקם התגייסו ממש ערב חג הפסח.
במהלך החג, בחרו תלמידים רבים להישאר בעיר &ndash; גם בתקופת &ldquo;בין הזמנים&rdquo; &ndash; כדי לסייע לתושבים. הם חילקו מזון, סייעו במקלטים ואף קיימו ליל סדר משותף עם תושבים.
&ldquo;התלמידים ויתרו על החוויה המשפחתית שלהם&rdquo;, מספר סמואל, &ldquo;אבל קיבלו חיבוק גדול מהתושבים. זה חיבור של עשרות שנים בין הישיבה לעיר&rdquo;.
תקווה לסיום
לצד האופטימיות, התושבים נושאים עיניהם קדימה: &ldquo;כבר 50 שנה אנחנו תחת איום של קטיושות. התקווה היא שהפעם זה ייגמר&rdquo;, אומר סמואל.
לגבי האפשרות להסדר מדיני עם לבנון, הוא נזהר: &ldquo;אנחנו לא חשופים לכל המידע. סומכים על מקבלי ההחלטות ומתפללים שהפעם זה יצליח&rdquo;.
למרות המורכבות, סמואל מסכם בגישה שמאפיינת רבים מתושבי הצפון: &ldquo;פה זו השגרה&rdquo;.
עורך:&nbsp; איתי סופרין
מפיקה:&nbsp; אירה וקסלר
קרדיט תמונה: יוסי אלוני פלאש 90&nbsp;

   שתי אזעקות? שבת רגילה”: החיים תחת אש בקריית שמונה"

 ניצן חן על מורשת אביו, ימי הרדיו הגדולים – והמאבק על דמותו של השידור הציבורי בישראל

ניצן חן, מבכירי השידור הציבורי בישראל וכיום דובר עיריית ירושלים, נושא עמו מורשת רבת שנים של רדיו וטלוויזיה. אביו, משה חן, הקדיש 44 שנים לשידור הציבורי – מהתקליטייה של "קול ישראל" ועד לעריכת תוכניות הדגל של רשת מורשת.

“ה-DNA של השידור הציבורי,” מסביר חן לבני טיטלבוים בכאן מורשת, “הוא מחויבות לאינטרס הציבורי בלבד – ללא שיקולים מסחריים או פוליטיים. העיתונאי צריך לשקול רק שיקולים מקצועיים. זה נכון בישראל, וזה נכון גם לגופים כמו ה-BBC בבריטניה או PBS בארצות הברית.”

לדבריו, השידור הציבורי הוא לא רק אמצעי תקשורת, אלא ארכיון חי של ההיסטוריה: “העיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. במשך עשרות שנים תועדו רגעים מכוננים – מנאומים של מנהיגים ועד אירועי מלחמה – וחומרי הארכיון הללו משמשים עד היום חוקרים, עיתונאים וגופים רשמיים.”

חן אף מספר כי במסגרת תפקידו בלשכת העיתונות הממשלתית נעשה שימוש בחומרי ארכיון נדירים של “קול ישראל”, כולל תיעודים היסטוריים של דמויות כמו ראש הממשלה לוי אשכול. “יש אלפי הקלטות על סלילים שעברו דיגיטציה – זה נכס לאומי.”

מורשת יהודית בשפה נגישה

לצד העשייה העיתונאית, משה חן פעל גם לשימור התרבות היהודית-ספרדית. “הוא נסע בכל הארץ – מצפת ועד נתיבות – כדי להקליט פיוטים ורומנסות מזקני העדות,” מספר בנו. “זה היה מפעל חיים שבזכותו גם קיבל את אות יקיר ירושלים.”

אבל אולי תרומתו המרכזית הייתה בהנגשת היהדות לציבור הרחב. תוכניות כמו “קבלת שבת”, “מלווה מלכה” ו”עשה לך רב” הפכו את ההלכה לשיחה יומיומית. במסגרת התוכנית האחרונה, השתתף במשך שנים גם הרב עובדיה יוסף, שהשיב לשאלות מאזינים.

“הוא לקח סוגיות מורכבות מההלכה,” אומר חן, “והפך אותן לפשוטות, ברורות ונגישות. היום היינו קוראים לזה ‘פאנצ’ ליין’ – אז זו הייתה מהפכה.”

עידן אחר – והשפעה אחרת

חן מתאר תקופה שבה הרדיו היה כמעט המדיום היחיד: “לא היו רשתות חברתיות, לא אתרי חדשות – רק רדיו וטלוויזיה בתחילת דרכה. תוכנית כמו ‘קבלת שבת’ הייתה מגיעה כמעט לכל בית מסורתי בישראל. זו הייתה שיחת היום בבתי הכנסת.”

לדבריו, גם כיום יש מקום לשידור נישתי לצד התקשורת הכללית: “פעם חשבתי שההשפעה האמיתית היא רק במיינסטרים. היום אני מבין – יש כוח גם לערוצי נישה. השילוב ביניהם הוא המפתח.”

“נכסי צאן ברזל לדורות הבאים”

לסיום, חן מדגיש את החשיבות בשימור השידור הציבורי:
“הרדיו והטלוויזיה הציבוריים הם נכסי צאן ברזל. הם מתעדים את חיי המדינה – את הרגעים הגדולים והקטנים. בעוד עשרות שנים, אנשים ישבו וישמעו את מה שאנחנו משדרים היום. זו אחריות עצומה.”

לדבריו, דווקא בעידן של ריבוי פלטפורמות ורעש תקשורתי, יש ערך מחודש לגופים שמבקשים לתעד, להעמיק ולשמר:
“מי שמזלזל בשידור הציבורי – פשוט לא מבין את המשמעות ההיסטורית שלו.”

עורך: איתי סופרין

מפיקה:  אירה וקסלר 

קרדיט תמונה: מרים אלשטר פלאש 90 

&nbsp;ניצן חן על מורשת אביו, ימי הרדיו הגדולים &ndash; והמאבק על דמותו של השידור הציבורי בישראל
ניצן חן, מבכירי השידור הציבורי בישראל וכיום דובר עיריית ירושלים, נושא עמו מורשת רבת שנים של רדיו וטלוויזיה. אביו, משה חן, הקדיש 44 שנים לשידור הציבורי &ndash; מהתקליטייה של "קול ישראל" ועד לעריכת תוכניות הדגל של רשת מורשת.
&ldquo;ה-DNA של השידור הציבורי,&rdquo; מסביר חן לבני טיטלבוים בכאן מורשת, &ldquo;הוא מחויבות לאינטרס הציבורי בלבד &ndash; ללא שיקולים מסחריים או פוליטיים. העיתונאי צריך לשקול רק שיקולים מקצועיים. זה נכון בישראל, וזה נכון גם לגופים כמו ה-BBC בבריטניה או PBS בארצות הברית.&rdquo;
לדבריו, השידור הציבורי הוא לא רק אמצעי תקשורת, אלא ארכיון חי של ההיסטוריה: &ldquo;העיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. במשך עשרות שנים תועדו רגעים מכוננים &ndash; מנאומים של מנהיגים ועד אירועי מלחמה &ndash; וחומרי הארכיון הללו משמשים עד היום חוקרים, עיתונאים וגופים רשמיים.&rdquo;
חן אף מספר כי במסגרת תפקידו בלשכת העיתונות הממשלתית נעשה שימוש בחומרי ארכיון נדירים של &ldquo;קול ישראל&rdquo;, כולל תיעודים היסטוריים של דמויות כמו ראש הממשלה לוי אשכול. &ldquo;יש אלפי הקלטות על סלילים שעברו דיגיטציה &ndash; זה נכס לאומי.&rdquo;
מורשת יהודית בשפה נגישה
לצד העשייה העיתונאית, משה חן פעל גם לשימור התרבות היהודית-ספרדית. &ldquo;הוא נסע בכל הארץ &ndash; מצפת ועד נתיבות &ndash; כדי להקליט פיוטים ורומנסות מזקני העדות,&rdquo; מספר בנו. &ldquo;זה היה מפעל חיים שבזכותו גם קיבל את אות יקיר ירושלים.&rdquo;
אבל אולי תרומתו המרכזית הייתה בהנגשת היהדות לציבור הרחב. תוכניות כמו &ldquo;קבלת שבת&rdquo;, &ldquo;מלווה מלכה&rdquo; ו&rdquo;עשה לך רב&rdquo; הפכו את ההלכה לשיחה יומיומית. במסגרת התוכנית האחרונה, השתתף במשך שנים גם הרב עובדיה יוסף, שהשיב לשאלות מאזינים.
&ldquo;הוא לקח סוגיות מורכבות מההלכה,&rdquo; אומר חן, &ldquo;והפך אותן לפשוטות, ברורות ונגישות. היום היינו קוראים לזה &lsquo;פאנצ&rsquo; ליין&rsquo; &ndash; אז זו הייתה מהפכה.&rdquo;
עידן אחר &ndash; והשפעה אחרת
חן מתאר תקופה שבה הרדיו היה כמעט המדיום היחיד: &ldquo;לא היו רשתות חברתיות, לא אתרי חדשות &ndash; רק רדיו וטלוויזיה בתחילת דרכה. תוכנית כמו &lsquo;קבלת שבת&rsquo; הייתה מגיעה כמעט לכל בית מסורתי בישראל. זו הייתה שיחת היום בבתי הכנסת.&rdquo;
לדבריו, גם כיום יש מקום לשידור נישתי לצד התקשורת הכללית: &ldquo;פעם חשבתי שההשפעה האמיתית היא רק במיינסטרים. היום אני מבין &ndash; יש כוח גם לערוצי נישה. השילוב ביניהם הוא המפתח.&rdquo;
&ldquo;נכסי צאן ברזל לדורות הבאים&rdquo;
לסיום, חן מדגיש את החשיבות בשימור השידור הציבורי: &ldquo;הרדיו והטלוויזיה הציבוריים הם נכסי צאן ברזל. הם מתעדים את חיי המדינה &ndash; את הרגעים הגדולים והקטנים. בעוד עשרות שנים, אנשים ישבו וישמעו את מה שאנחנו משדרים היום. זו אחריות עצומה.&rdquo;
לדבריו, דווקא בעידן של ריבוי פלטפורמות ורעש תקשורתי, יש ערך מחודש לגופים שמבקשים לתעד, להעמיק ולשמר: &ldquo;מי שמזלזל בשידור הציבורי &ndash; פשוט לא מבין את המשמעות ההיסטורית שלו.&rdquo;
עורך: איתי סופרין
מפיקה:&nbsp; אירה וקסלר&nbsp;
קרדיט תמונה: מרים אלשטר פלאש 90&nbsp;

 “השידור הציבורי הוא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה”

למרות העבר הכושל והאיום מחיזבאללה – בלבנון ובישראל מזהים חלון הזדמנויות חדש

ברקע המתיחות הביטחונית והדיונים על הפסקות אש, עולה מחדש השאלה: האם ישראל ולבנון מתקרבות להסדרה רחבה – אולי אפילו להסכם היסטורי?

לדברי המרצה ליחסי ישראל–לבנון, ג’ונתן אל-חורי,בראיון אצל בני טיטלבוים בכאן מורשת,  יש תקדים שנשכח: ניסיון להסכם שלום כבר היה. בשנת 1983 נחתם הסכם בין המדינות, שאושר בפרלמנטים – אך נבלם ברגע האחרון בלבנון בעקבות לחצים סוריים ואיומים על הנהגתה.

כיום, לדבריו, התנאים שונים:
הציבור הלבנוני עייף ממלחמות, וההרס המתמשך מגביר את הרצון לשינוי. גם בזירה הבינלאומית יש נכונות לסייע – בין היתר באמצעות תמיכה כלכלית אמריקנית לחיזוק צבא לבנון.

האתגר המרכזי: חיזבאללה

עם זאת, המכשול העיקרי נותר בעינו – ארגון חיזבאללה.
מדובר בכוח צבאי עצמאי שמדינת לבנון מתקשה לפרק מנשקו.

אל-חורי מדגיש כי פתרון אמיתי ידרוש לא רק הסכם בין המדינות, אלא שיתוף פעולה עמוק יותר, כולל מעורבות בינלאומית:
לא עוד הפסקות אש זמניות, אלא מהלך אקטיבי שיכלול פירוז הדרום והחלשת הארגון.

לדבריו, גם בלבנון גוברת ההבנה שלא ניתן להמשיך במצב הקיים – במיוחד נוכח חוסר האמון בהצהרות רשמיות של הצבא הלבנוני לגבי שליטה בשטח.

איראן ברקע – והניסיון לנתק השפעה

הזירה הלבנונית קשורה קשר הדוק לאיראן, אך נראה כי מתגבש ניסיון להפריד בין הזירות.
לדברי אל-חורי, זהו מהלך נכון: לא לאפשר לאיראן להכתיב את תנאי ההסדרה בלבנון.

ראש ממשלת לבנון אף הצהיר לאחרונה כי רק מדינת לבנון תנהל משא ומתן בשמה – אמירה שעוררה ביקורת ואיומים מבית, אך גם מעידה על רצון לעצמאות מדינית.

היחלשות איראן, אם תימשך, עשויה להשפיע ישירות גם על כוחו של חיזבאללה.

מדינה יפה – אך שברירית

לבנון, שבעבר כונתה “פריז של המזרח התיכון” ואף “שווייץ של המזרח התיכון”, מתמודדת עם חולשה מבנית עמוקה.

שיטת השלטון מבוססת על איזון עדין בין עדות וקהילות – סונים, שיעים, נוצרים ודרוזים – מה שמוביל לשיתוק פוליטי, פשרות מתמשכות ולעיתים גם שחיתות.

שורשי המשבר נעוצים עוד בשנות ה-70, עם כניסת אש”ף ללבנון והידרדרות למלחמת אזרחים – תהליך שהכשיר את הקרקע לעליית ארגוני טרור ולמעורבות חיצונית.

בין תקווה למציאות

למרות הקשיים, אל-חורי מסכם באופטימיות זהירה:
ייתכן שנפתח חלון הזדמנויות נדיר להסדרה בין ישראל ללבנון.

אך בין הרצון להסכם לבין יישומו בפועל – עומדים אתגרים כבדים: חיזבאללה, איראן, והמבנה הפוליטי השברירי של לבנון.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר 

קרדיט תמונה : שאטרסטוק 

למרות העבר הכושל והאיום מחיזבאללה &ndash; בלבנון ובישראל מזהים חלון הזדמנויות חדש
ברקע המתיחות הביטחונית והדיונים על הפסקות אש, עולה מחדש השאלה: האם ישראל ולבנון מתקרבות להסדרה רחבה &ndash; אולי אפילו להסכם היסטורי?
לדברי המרצה ליחסי ישראל&ndash;לבנון, ג&rsquo;ונתן אל-חורי,בראיון אצל בני טיטלבוים בכאן מורשת,&nbsp; יש תקדים שנשכח: ניסיון להסכם שלום כבר היה. בשנת 1983 נחתם הסכם בין המדינות, שאושר בפרלמנטים &ndash; אך נבלם ברגע האחרון בלבנון בעקבות לחצים סוריים ואיומים על הנהגתה.
כיום, לדבריו, התנאים שונים: הציבור הלבנוני עייף ממלחמות, וההרס המתמשך מגביר את הרצון לשינוי. גם בזירה הבינלאומית יש נכונות לסייע &ndash; בין היתר באמצעות תמיכה כלכלית אמריקנית לחיזוק צבא לבנון.
האתגר המרכזי: חיזבאללה
עם זאת, המכשול העיקרי נותר בעינו &ndash; ארגון חיזבאללה. מדובר בכוח צבאי עצמאי שמדינת לבנון מתקשה לפרק מנשקו.
אל-חורי מדגיש כי פתרון אמיתי ידרוש לא רק הסכם בין המדינות, אלא שיתוף פעולה עמוק יותר, כולל מעורבות בינלאומית: לא עוד הפסקות אש זמניות, אלא מהלך אקטיבי שיכלול פירוז הדרום והחלשת הארגון.
לדבריו, גם בלבנון גוברת ההבנה שלא ניתן להמשיך במצב הקיים &ndash; במיוחד נוכח חוסר האמון בהצהרות רשמיות של הצבא הלבנוני לגבי שליטה בשטח.
איראן ברקע &ndash; והניסיון לנתק השפעה
הזירה הלבנונית קשורה קשר הדוק לאיראן, אך נראה כי מתגבש ניסיון להפריד בין הזירות. לדברי אל-חורי, זהו מהלך נכון: לא לאפשר לאיראן להכתיב את תנאי ההסדרה בלבנון.
ראש ממשלת לבנון אף הצהיר לאחרונה כי רק מדינת לבנון תנהל משא ומתן בשמה &ndash; אמירה שעוררה ביקורת ואיומים מבית, אך גם מעידה על רצון לעצמאות מדינית.
היחלשות איראן, אם תימשך, עשויה להשפיע ישירות גם על כוחו של חיזבאללה.
מדינה יפה &ndash; אך שברירית
לבנון, שבעבר כונתה &ldquo;פריז של המזרח התיכון&rdquo; ואף &ldquo;שווייץ של המזרח התיכון&rdquo;, מתמודדת עם חולשה מבנית עמוקה.
שיטת השלטון מבוססת על איזון עדין בין עדות וקהילות &ndash; סונים, שיעים, נוצרים ודרוזים &ndash; מה שמוביל לשיתוק פוליטי, פשרות מתמשכות ולעיתים גם שחיתות.
שורשי המשבר נעוצים עוד בשנות ה-70, עם כניסת אש&rdquo;ף ללבנון והידרדרות למלחמת אזרחים &ndash; תהליך שהכשיר את הקרקע לעליית ארגוני טרור ולמעורבות חיצונית.
בין תקווה למציאות
למרות הקשיים, אל-חורי מסכם באופטימיות זהירה: ייתכן שנפתח חלון הזדמנויות נדיר להסדרה בין ישראל ללבנון.
אך בין הרצון להסכם לבין יישומו בפועל &ndash; עומדים אתגרים כבדים: חיזבאללה, איראן, והמבנה הפוליטי השברירי של לבנון.
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר&nbsp;
קרדיט תמונה : שאטרסטוק&nbsp;

טור אסטרטגי

כאן מורשת

.css-10t7zxc{display:block;-webkit-flex:none;-ms-flex:none;flex:none;height:0.7rem;}Recent clips

Recent clips