המומחה למשפט חוקתי טוען בכאן מורשת: היועצים המשפטיים ובג״ץ חרגו מתפקידם; הממשלה אינה מחויבת “לציית” לפסיקות אלא לכבד – וכאשר אין כבוד הדדי, מותר לה להמשיך לפעול

ד״ר שאול שארף, מומחה למשפט חוקתי וחבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי, מותח ביקורת חריפה על השימוש הגובר במונח “מניעה משפטית”, שלדבריו אינו מושג משפטי מוכר אלא תוצר של יצירתיות שיפוטית. בריאיון לבני טיטלבוים בכאן מורשת אמר שארף כי מדובר בעוד שלב בהתרחבות כוחם של היועצים המשפטיים ובית המשפט העליון על חשבון הרשויות הנבחרות.

לדבריו, “המונח מניעה משפטית לא היה קיים בעבר. כמו ‘סבירות’, ‘דמוקרטיה מהותית’ ושריונים מהותיים – זו עוד המצאה שנועדה לאפשר למשפטן להכניס לחוק גם מה שאין בו, ובעיקר את מה שהוא רוצה שיהיה בו”. שארף טען כי בפועל החוק הכתוב הפך ל”המלצה”, בעוד הפרשנות המשפטית קיבלה חיים עצמאיים.

בהתייחסות ליחסי הרשויות, הבהיר שארף כי המושג “ציות” לפסיקות בג״ץ שגוי מיסודו. “בין רשויות אין ציות – יש כיבוד”, אמר. “הרשות השופטת עצמאית, אבל גם הרשות המבצעת והמחוקקת עצמאיות. כבוד הוא הדדי. כשבית המשפט רומס פעם אחר פעם את הממשלה, אין סיבה שהממשלה תמשיך לכבד אותו אוטומטית”.

שארף אף טען כי הממשלה רשאית להתעלם מקביעות משפטיות מסוימות, כולל בסוגיות נפיצות כמו פיטורי היועצת המשפטית לממשלה. לדבריו, בפסק הדין האחרון בנושא לא הוצג בסיס משפטי ברור לביטול הפיטורים, ולכן הממשלה יכולה למנות יועץ משפטי אחר ולהתנהל מולו, תוך התעלמות מחוות דעתה של היועצת המפוטרת.

סוגיית סגירת גלי צה״ל, שהציפה מחדש את הדיון הציבורי סביב “המניעה המשפטית”, שימשה דוגמה מרכזית בדבריו. שארף טען כי אם שר הביטחון והממשלה מחליטים לסגור את התחנה – עליהם לעשות זאת. “היועצת המשפטית מייעצת. הממשלה שומעת, ואם אינה מסכימה – ממשיכה הלאה. כך פועלת דמוקרטיה”, אמר.

בהרחבה על מוקדי הכוח במדינה, טען שארף כי ישראל סובלת מבעיה של “דיפ-סטייט” – ביורוקרטיה ומשפטיזציה שנטלו לעצמן סמכויות שלטוניות ללא אחריות ציבורית. לדבריו, היועצים המשפטיים מחזיקים בכוח רב, כולל איום פלילי מרומז, שמרתיע שרים ומנכ”לים מלהתעמת עמם. “אין משרד ממשלתי שלא כפוף בפועל ליועץ המשפטי שלו”, אמר.

עם זאת, הדגיש שארף כי אינו שולל את תפקיד הייעוץ המשפטי עצמו. “יועץ משפטי צריך לייעץ ולהתריע – לא להכריע. הוא אומר את דברו, והדרג הנבחר מחליט. האחריות בסוף היא של נבחרי הציבור, והציבור הוא זה שישפוט אותם בקלפי”.

את דבריו סיכם באמירה עקרונית: “בדמוקרטיה, הציבור באמצעות נציגיו הוא הריבון. אם אנחנו צריכים שיצילו אותנו מנבחרינו – סימן שוויתרנו על הדמוקרטיה עצמה”.

עורך:איתי סופרין

מפיקה:עדי שטרנליכט