 

לא רעב ללחם: הלחם, הרעב והרוח בפרשת וייגש

ד"ר יוסף פריאל ב״שיר בפרשה״: מהאחים שאוכלים לחם ליד הבור ועד לישי ריבו – החומר, הרוח והכמיהה לדבר ה׳

בפינת ״שיר בפרשה״ עם בני טיטלבוים בכאן מורשת, ביקש ד״ר יוסף פריאל, מרצה לתנ״ך ולזמר עברי באוניברסיטת בר־אילן, להתבונן בפרשת וייגש מזווית לא צפויה: הלחם.

לדבריו, הדרמה הגדולה של סיפור יוסף ואחיו מלווה שוב ושוב בלחם – מהאחים שיושבים לאכול לחם בעוד יוסף זועק מן הבור, דרך הסעודה שיוסף עורך לאחיו במצרים, ועד זעקת המצרים עצמם: “תן לנו לחם”. שבע פעמים מופיעה המילה לחם בסיום הפרשה, מספר שאינו מקרי.

מתוך העיסוק בלחם, עובר פריאל אל הפסוק הידוע מעמוס: “הנה ימים באים נאום ה׳ אלוקים, והשלחתי רעב בארץ – לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה׳”. פסוק זה, לדבריו, מקבל ביטוי עכשווי בשירו של ישי ריבו “הנה ימים באים”.

פריאל מנתח את מילות השיר ומדגיש את אופיין החידתי: הקופה הראשית מול הספרייה הראשית, העיסוק במעשים, בתנועה ובחומרנות, אל מול החיפוש הרוחני. לדבריו, ריבו מצביע על מציאות שבה החומר משתלט על הרוח, אך בה בעת מבקש ללמד זכות על הדור – דור שמחפש את דרכו חזרה אל הרוח והאמונה, גם אם בדרכים אחרות.

בהקשר זה מזכיר פריאל את הגותו של הרב קוק, שראה בדור שנראה מרוחק מן הדת דור שמחפש את ה׳ באופן שונה. כך, “עליית התורה בספרייה הראשית” אינה סתירה לירידת הדורות, אלא תוצאה שלה.

בסיום הדברים קושר פריאל בין פרשת וייגש, זעקת הלחם במצרים, ושירתו של ישי ריבו: תקווה לימים שבהם הרעב והצמא יהיו לא ללחם בלבד, אלא לדבר אמת “המשביע את הלב”.

עורך : איתי סופרין

מפיקה : אירה וקסלר 

 

&nbsp;
לא רעב ללחם: הלחם, הרעב והרוח בפרשת וייגש
ד"ר יוסף פריאל ב״שיר בפרשה״: מהאחים שאוכלים לחם ליד הבור ועד לישי ריבו &ndash; החומר, הרוח והכמיהה לדבר ה׳
<hr dir="rtl" data-start="265" data-end="268">
בפינת ״שיר בפרשה״ עם בני טיטלבוים בכאן מורשת, ביקש ד״ר יוסף פריאל, מרצה לתנ״ך ולזמר עברי באוניברסיטת בר־אילן, להתבונן בפרשת וייגש מזווית לא צפויה: הלחם.
לדבריו, הדרמה הגדולה של סיפור יוסף ואחיו מלווה שוב ושוב בלחם &ndash; מהאחים שיושבים לאכול לחם בעוד יוסף זועק מן הבור, דרך הסעודה שיוסף עורך לאחיו במצרים, ועד זעקת המצרים עצמם: &ldquo;תן לנו לחם&rdquo;. שבע פעמים מופיעה המילה לחם בסיום הפרשה, מספר שאינו מקרי.
מתוך העיסוק בלחם, עובר פריאל אל הפסוק הידוע מעמוס: &ldquo;הנה ימים באים נאום ה׳ אלוקים, והשלחתי רעב בארץ &ndash; לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה׳&rdquo;. פסוק זה, לדבריו, מקבל ביטוי עכשווי בשירו של ישי ריבו &ldquo;הנה ימים באים&rdquo;.
פריאל מנתח את מילות השיר ומדגיש את אופיין החידתי: הקופה הראשית מול הספרייה הראשית, העיסוק במעשים, בתנועה ובחומרנות, אל מול החיפוש הרוחני. לדבריו, ריבו מצביע על מציאות שבה החומר משתלט על הרוח, אך בה בעת מבקש ללמד זכות על הדור &ndash; דור שמחפש את דרכו חזרה אל הרוח והאמונה, גם אם בדרכים אחרות.
בהקשר זה מזכיר פריאל את הגותו של הרב קוק, שראה בדור שנראה מרוחק מן הדת דור שמחפש את ה׳ באופן שונה. כך, &ldquo;עליית התורה בספרייה הראשית&rdquo; אינה סתירה לירידת הדורות, אלא תוצאה שלה.
בסיום הדברים קושר פריאל בין פרשת וייגש, זעקת הלחם במצרים, ושירתו של ישי ריבו: תקווה לימים שבהם הרעב והצמא יהיו לא ללחם בלבד, אלא לדבר אמת &ldquo;המשביע את הלב&rdquo;.
עורך : איתי סופרין
מפיקה : אירה וקסלר&nbsp;
&nbsp;