יום דוגו מחבר בין עולם התורה הציוני־דתי לזיכרון השואה – ובמקביל, חוק הגיוס של סמוטריץ’ מציף מתחים עמוקים בתוך הציבור החרד"לי והקואליציה.

אתמול צוין ברחבי הארץ יום דוגו – יום זיכרון ייחודי ומעט משועשע לצעדת המוות מאושוויץ, שזכה להדהוד גם בעולם התורה הציוני־דתי. ישיבות כמו תר ברכה וארכו פרסמו בפלטפורמות הרשמיות שלהן, ויישובים רבים לקחו חלק – לעיתים דרך דוכני פלאפל שמופעלים אפילו בידי ילדים.

אבל מאחורי האווירה המחברת, השיח עבר במהירות לנושא הבוער באמת: חוק הגיוס של בצלאל סמוטריץ’.

 בשיחה עם דביר עמר (ערוץ 7) אצל מנדי גרוזמן בכאן מורשת  נאמר שסמוטריץ’ מקדם את החוק מתוך תפיסה אסטרטגית ברורה: הוא אינו רואה את עצמו בממשלת אחדות עם המרכז־שמאל, אלא בציר ציוני־דתי–חרדי–ליכוד. בהתאם, הוא נמנע מכפייה וסנקציות חריפות על חרדים – אך כן מצהיר על שאיפה להרחבת הגיוס.

עם זאת, לא ברור עד כמה הישיבות וההתייעצויות האחרונות באמת משנות את נוסח החוק. רבנים שנשמעו בוועדת חוץ וביטחון דרשו להכניס לחוק גם הגנות ברורות על זכויות הדתיים בצה"ל – אך ספק אם נראה תיקונים מהותיים או רק ליטוש קוסמטי.

המתח אינו רק קואליציוני אלא פנימי: גם בתוך הציבור החרד"לי יש מחלוקת. מצד אחד, יש הבנה ש"המצב לא יכול להימשך"; מצד שני, יש חשש כבד מפגיעה בעולם הישיבות ומהשלכות פוליטיות – במיוחד בשנת בחירות שמורגשת כבר עכשיו בכל המגזרים.

בהקשר הזה עלה גם נושא הטכנולוגיה: הפער בין האידיאולוגיה לבין המציאות. למרות דיבורים על טלפונים כשרים וניתוק מוחלט, בפועל – וואטסאפ, אפליקציות בנקים ופתרונות עוקפים הפכו לנורמה, גם בקרב הנהלות ישיבות ורבנים בכירים. ניסיונות לפתח מכשירים "חכמים־מוגנים" מעידים על הבנה שהשחור־לבן כבר לא עובד.

בסופו של דבר, השאלה אינה רק חוק הגיוס – אלא איך משווקים אותו החוצה: כהישג מתוקן, כהכרח לאומי, או כהסכמה שבשתיקה לסיים סאגה ארוכה לפני הבחירות.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר