תמירה לנג, חברת כיתת הכוננות ביישוב הצפוני, מתארת אצל דנה בצלאל בכאן מורשת  את חיי התושבים תחת האש מאז 7 באוקטובר: “הבתים 200 מטר מהגבול. אי אפשר לגדל כך ילדים – אנחנו מצפים מהממשלה לדבר עם התושבים בכנות”

תושבי מטולה ממשיכים להתמודד עם מציאות ביטחונית מורכבת במיוחד, גם חודשים לאחר תחילת המלחמה. תמירה לנג, תושבת היישוב וחברת כיתת הכוננות המקומית, מתארת שגרת חיים מתוחה תחת ירי מתמשך מצד חיזבאללה.

לדבריה, קשה לתאר את המצב דרך “סרגל המציאות הרגיל”.
“אני הייתי כאן כל המלחמה כחברת כיתת כוננות, והיינו פה כמו ברווזים במטווח”, היא אומרת. “בזמן שהמערכה הייתה בעזה מול חמאס – אנחנו במטולה חטפנו ירי על בסיס יומי משלל הארסנל של חיזבאללה, בלי תגובה מספקת”.

לנג מספרת כי מאז הצטרפות חיזבאללה ללחימה ב־8 באוקטובר, החיים ביישוב הפכו לבלתי שגרתיים.
“למטולה אין יום ואין לילה. הלילות לבנים והימים מטורללים. זמן ההגעה שלנו למרחב מוגן הוא אפס שניות – כשנשמעת אזעקה אתה כבר צריך להיות במרחב מוגן”.

לדבריה, גם כיום האיום נותר משמעותי, בעיקר מטילי נ"ט.
“טילי נונטט נורים אחרי שמישהו מתצפת עליך ומתקרב כדי לשגר. כשהם פוגעים – זה לא נעים בלשון המעטה. המשמעות היא שהם מתצפתים ורואים הכול”.

לנג מדגישה כי לצד החשש הביטחוני, היא מודאגת במיוחד מההשפעה על האוכלוסייה האזרחית – ובעיקר על המבוגרים והילדים.
“הילדים בלי מסגרות ונמצאים בבתים, וצריך לתווך להם את קולות הירי. אנחנו ממש בתוך סרט מלחמה – שומעים גם את הירי של חיזבאללה אלינו וגם את הירי של כוחותינו אליהם”.

לדבריה, רק כמחצית מהתושבים חזרו ליישוב לאחר הפינוי.
“בערך חמישים אחוז חזרו, אבל חלק מהם משפחות חדשות. מהוותיקים חזרו בערך שלושים ושישה אחוז בלבד”.

לסיום היא מפנה קריאה למקבלי ההחלטות בירושלים:
“הייתי רוצה קודם כול לשמוע אותם. גם אם האמת לא נעימה – צריך לתת לתושבים סקירה ולהסביר למה הדברים מתנהלים כך. צריכה להיות תקשורת בין העם למנהיגיו, כדי שנוכל להבין את גודל הרגע ולא להישבר”.

לדבריה, ללא יצירת אזור חיץ שיגן על יישובי הגבול, יהיה קשה לשמור על החיים האזרחיים בצפון.
“הבתים כאן במרחק של כ־200 מטר מהגבול. אי אפשר לגדל כך ילדים. אם לא יהיה חיץ שיגן על תושבי הגליל – אנשים פשוט לא יישארו כאן”.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר

קרדיט תמונה: חן לאופולד פלאש 90