עתירות נגד תקצוב רשתות החינוך החרדיות חושפות מדיניות עקבית של הימנעות מאכיפה: אין פיקוח, אין שקיפות – אבל גם אין חלופה. מיכל צ’רנוביצקי: “זה פשוט לא עובד”

העתירות האחרונות לבג״ץ נגד תקצוב רשתות החינוך החרדיות אינן מופנות ישירות לרשתות עצמן, אלא למשרדי החינוך והאוצר. הטענה המרכזית: המדינה אינה מפעילה פיקוח אפקטיבי על לימודי הליבה, אינה חושפת את הנתונים שבידיה – ובמצב כזה אין לה בסיס חוקי להמשיך ולהעביר תקציבים.

אלא שמתשובות המדינה, כמו גם מהתייחסויות היועצת המשפטית לממשלה ושופטי בית המשפט העליון, עולה קו עקבי שמלווה את הסוגיה כבר 15–20 שנה: גם אם הטענות מוצדקות – אין אלטרנטיבה. “זה מה שיש”, טוענת המדינה. הפסקת תקצוב משמעותה קריסת המערכת: אי־תשלום משכורות, פגיעה בתלמידים והיעדר מסגרות חינוכיות חלופיות.

לטענת העותרים והמבקרים, בכך המדינה מתחמקת מאחריותה הבסיסית לספק חינוך, בעיקר לבנים חרדים בריכוזים חרדיים – ומנציחה בעיה שממשיכה לשכפל את עצמה.

עם זאת, בשבועות הקרובים ייתכן שינוי: החלטות משפטיות עשויות לצמצם את כוחן של רשתות החינוך החרדיות, ואולי אף להביא בתי ספר מסוימים – בעיקר כאלה שהתעקשו שלא ללמד ליבה – לעזוב את הרשתות ולהפוך למוסדות פטור.

“אין אפשרות אחרת – אז לא נוגעים בזה”

מיכל צ’רנוביצקי, חוקרת חינוך חרדי בקרן ברק כצנלסון ,מסבירה אצל אלי ביתאן בכאן מורשת , כי תגובת המדינה כפולה ואף סותרת. מצד אחד, המדינה מצהירה בבג״ץ כי הרשתות מחויבות ללימודי ליבה מלאים וכי יוגבר הפיקוח, ואף מזכירה תקדימים של קיצוץ תקציבי דרסטי. מצד שני, היועצת המשפטית לממשלה עצמה הזהירה כי הקפאת כספים – כמו במקרה של העברת כמיליארד שקלים בסוף השנה – תפגע בהתנהלות השוטפת של הרשתות ובתלמידים, ולכן יש לבטלה.

גם בעתירות אחרות, למשל סביב סוגיית המינהל התקין, בית המשפט אימץ בפועל את אותו נימוק: מאות אלפי תלמידים ועשרות אלפי מורים תלויים במערכת הזו – “ומה אתם רוצים, שנסגור הכול?”.

לדברי צ’רנוביצקי, זהו דפוס שחוזר על עצמו מאז ניסיונות עבר, מגזירת המעונות של ליברמן ועד ניסיונו של שי פירון כשר חינוך לצמצם תקצוב: המדינה תמיד מסכימה עקרונית לביקורת – אבל נסוגה ברגע האמת.

חינוך פרטי שמתוקצב כציבורי

הבעיה, לטענתה, עמוקה יותר: החינוך החרדי מתנהל בפועל כחינוך פרטי, אך מתוקצב כמעט כחינוך ציבורי. כל עוד הרשתות משמשות תחליף למערכת חינוך מדינתית שלא קיימת ביישובים חרדיים – המדינה לא יכולה “לפגוע” בהן באמת, גם אם הן אינן עומדות בדרישות.

“אם מחר בג״ץ יחייב פרסום נתונים ויתברר שרוב בתי הספר לא עומדים בליבה – מה יקרה אז?”, היא שואלת. “יקצצו לכולם? הכול יקרוס. והמדינה לא ערוכה לקלוט את התלמידים למערכת אחרת”.

לדבריה, כל עוד לא תתקבל החלטה אסטרטגית ברורה – למשל מעבר מלא לחינוך ממלכתי־חרדי (ממ״ח) כמסלול המדינה – המערכת תמשיך להתנדנד בין אכיפה הצהרתית להמשך מימון בפועל.

“זה פשוט לא עובד”

בסופו של דבר, צ’רנוביצקי קובעת כי אם המדינה תדרוש מהרשתות באמת לעמוד בכל מה שהן חתומות עליו – לימודי ליבה מלאים, תנאי העסקה כמו בחינוך הממלכתי, שקיפות תקציבית – המודל יקרוס.

“זה לא עניין של אידאולוגיה, זה עניין של היתכנות”, היא מסכמת. “הדבר הזה פשוט לא עובד”.

 עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר

 

עתירות נגד תקצוב רשתות החינוך החרדיות חושפות מדיניות עקבית של הימנעות מאכיפה: אין פיקוח, אין שקיפות &ndash; אבל גם אין חלופה. מיכל צ&rsquo;רנוביצקי: &ldquo;זה פשוט לא עובד&rdquo;
<hr dir="rtl" data-start="415" data-end="418">
העתירות האחרונות לבג״ץ נגד תקצוב רשתות החינוך החרדיות אינן מופנות ישירות לרשתות עצמן, אלא למשרדי החינוך והאוצר. הטענה המרכזית: המדינה אינה מפעילה פיקוח אפקטיבי על לימודי הליבה, אינה חושפת את הנתונים שבידיה &ndash; ובמצב כזה אין לה בסיס חוקי להמשיך ולהעביר תקציבים.
אלא שמתשובות המדינה, כמו גם מהתייחסויות היועצת המשפטית לממשלה ושופטי בית המשפט העליון, עולה קו עקבי שמלווה את הסוגיה כבר 15&ndash;20 שנה: גם אם הטענות מוצדקות &ndash; אין אלטרנטיבה. &ldquo;זה מה שיש&rdquo;, טוענת המדינה. הפסקת תקצוב משמעותה קריסת המערכת: אי־תשלום משכורות, פגיעה בתלמידים והיעדר מסגרות חינוכיות חלופיות.
לטענת העותרים והמבקרים, בכך המדינה מתחמקת מאחריותה הבסיסית לספק חינוך, בעיקר לבנים חרדים בריכוזים חרדיים &ndash; ומנציחה בעיה שממשיכה לשכפל את עצמה.
עם זאת, בשבועות הקרובים ייתכן שינוי: החלטות משפטיות עשויות לצמצם את כוחן של רשתות החינוך החרדיות, ואולי אף להביא בתי ספר מסוימים &ndash; בעיקר כאלה שהתעקשו שלא ללמד ליבה &ndash; לעזוב את הרשתות ולהפוך למוסדות פטור.
<hr dir="rtl" data-start="1342" data-end="1345">
&ldquo;אין אפשרות אחרת &ndash; אז לא נוגעים בזה&rdquo;
מיכל צ&rsquo;רנוביצקי, חוקרת חינוך חרדי בקרן ברק כצנלסון ,מסבירה אצל אלי ביתאן בכאן מורשת , כי תגובת המדינה כפולה ואף סותרת. מצד אחד, המדינה מצהירה בבג״ץ כי הרשתות מחויבות ללימודי ליבה מלאים וכי יוגבר הפיקוח, ואף מזכירה תקדימים של קיצוץ תקציבי דרסטי. מצד שני, היועצת המשפטית לממשלה עצמה הזהירה כי הקפאת כספים &ndash; כמו במקרה של העברת כמיליארד שקלים בסוף השנה &ndash; תפגע בהתנהלות השוטפת של הרשתות ובתלמידים, ולכן יש לבטלה.
גם בעתירות אחרות, למשל סביב סוגיית המינהל התקין, בית המשפט אימץ בפועל את אותו נימוק: מאות אלפי תלמידים ועשרות אלפי מורים תלויים במערכת הזו &ndash; &ldquo;ומה אתם רוצים, שנסגור הכול?&rdquo;.
לדברי צ&rsquo;רנוביצקי, זהו דפוס שחוזר על עצמו מאז ניסיונות עבר, מגזירת המעונות של ליברמן ועד ניסיונו של שי פירון כשר חינוך לצמצם תקצוב: המדינה תמיד מסכימה עקרונית לביקורת &ndash; אבל נסוגה ברגע האמת.
<hr dir="rtl" data-start="2156" data-end="2159">
חינוך פרטי שמתוקצב כציבורי
הבעיה, לטענתה, עמוקה יותר: החינוך החרדי מתנהל בפועל כחינוך פרטי, אך מתוקצב כמעט כחינוך ציבורי. כל עוד הרשתות משמשות תחליף למערכת חינוך מדינתית שלא קיימת ביישובים חרדיים &ndash; המדינה לא יכולה &ldquo;לפגוע&rdquo; בהן באמת, גם אם הן אינן עומדות בדרישות.
&ldquo;אם מחר בג״ץ יחייב פרסום נתונים ויתברר שרוב בתי הספר לא עומדים בליבה &ndash; מה יקרה אז?&rdquo;, היא שואלת. &ldquo;יקצצו לכולם? הכול יקרוס. והמדינה לא ערוכה לקלוט את התלמידים למערכת אחרת&rdquo;.
לדבריה, כל עוד לא תתקבל החלטה אסטרטגית ברורה &ndash; למשל מעבר מלא לחינוך ממלכתי־חרדי (ממ״ח) כמסלול המדינה &ndash; המערכת תמשיך להתנדנד בין אכיפה הצהרתית להמשך מימון בפועל.
<hr dir="rtl" data-start="2765" data-end="2768">
&ldquo;זה פשוט לא עובד&rdquo;
בסופו של דבר, צ&rsquo;רנוביצקי קובעת כי אם המדינה תדרוש מהרשתות באמת לעמוד בכל מה שהן חתומות עליו &ndash; לימודי ליבה מלאים, תנאי העסקה כמו בחינוך הממלכתי, שקיפות תקציבית &ndash; המודל יקרוס.
&ldquo;זה לא עניין של אידאולוגיה, זה עניין של היתכנות&rdquo;, היא מסכמת. &ldquo;הדבר הזה פשוט לא עובד&rdquo;.
&nbsp;עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר
&nbsp;