 

אתמול נערך דיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת על שיקומם של מי שפעלו במחנה שורה בימים הקשים שלאחר 7 באוקטובר. בין המשתתפים היה הרב שרגא דהן, רב סרן במילואים, שעסק בזיהוי חללים ושירת מאות ימי מילואים מאז תחילת המלחמה.

לדבריו, הדיון נולד מהצורך להאיר את מצבם של רבים שפעלו במקום – לא רק אנשי צבא או בני ישיבות ההסדר שגויסו לתקופת השיא, אלא גם אזרחים ואנשי מקצוע “שנפלו בין הכיסאות”.

“במלחמה כמו במלחמה – כל הידיים הרלוונטיות גויסו”, אמר. “אבל היו שם גם מי שלא מוגדרים כחיילים: עובדי קבלן, אנשי תקשוב, אזרחים שהגיעו לסייע. הם חוו את אותה קריסה טוטאלית של כל מה שהכרנו כבני אדם נורמטיביים – ואין מצב שהם לא צריכים טיפול”.

דהן הדגיש כי כיום קיימת הבחנה בין מעטפת רווחה למשרתי מילואים לבין טיפול פרטני לאזרחים. בעוד שלחיילים קיימת אפשרות לפנות למערכת הצבאית או לאגף השיקום, אזרחים שנחשפו למראות הקשים נאלצים להמתין חודשים דרך קופות החולים – ולעיתים ללא כל מענה ייעודי. “מי שהיה שם אפילו יום אחד – לא נכנס לסטטיסטיקה”, אמר. “כמו מי שיצא ממחנות ההשמדה – עצם השהות במקום כזה היא טראומה”.

בתשובה לשאלה על החוויה האישית, סיפר כי רגעי תחילת המלחמה היו הקשים ביותר: “האמון בבני אדם נסדק. לראות לאיזה רוע אפשר להגיע – במיוחד כשזה מגיע לילדים ותינוקות”. לצד זאת תיאר גם את תחושת האחדות הלאומית: “כולם היו שם. מכל האוכלוסיות, מכל הדעות. עם ישראל הפשיל שרוולים”.

על ההתמודדות האמונית אמר כי העוגנים הרוחניים חשובים, אך אינם מוחקים את הקושי: “התפילה אולי כבר לא אותה תפילה, הריכוז בלימוד לא תמיד אותו ריכוז. אבל זכינו להביא את עם ישראל לקבורה. הרגשנו את הקדושה והטהרה שלהם – בלי הבדל בין דתי לחילוני, בן או בת”.

בסיום הדגיש כי הציבור טרם הפנים את עומק העומס הנפשי: “זה לא רק שורה – אלה כל יחידות הטיפול בחללים בצפון ובדרום. המראות לא עוזבים. אנחנו עסוקים בנשמות ישראל גם ביומיום, והמשפחות שלנו חוות את זה יחד איתנו. זה אירוע מתמשך, לא חולף. מדינת ישראל צריכה להתעורר – לחבק, לתמוך ולתת מענה מהיר ופחות ביורוקרטי”.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר 

קרדיט : נתי שוחט פלאש 90 

&nbsp;
אתמול נערך דיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת על שיקומם של מי שפעלו במחנה שורה בימים הקשים שלאחר 7 באוקטובר. בין המשתתפים היה הרב שרגא דהן, רב סרן במילואים, שעסק בזיהוי חללים ושירת מאות ימי מילואים מאז תחילת המלחמה.
לדבריו, הדיון נולד מהצורך להאיר את מצבם של רבים שפעלו במקום &ndash; לא רק אנשי צבא או בני ישיבות ההסדר שגויסו לתקופת השיא, אלא גם אזרחים ואנשי מקצוע &ldquo;שנפלו בין הכיסאות&rdquo;.
&ldquo;במלחמה כמו במלחמה &ndash; כל הידיים הרלוונטיות גויסו&rdquo;, אמר. &ldquo;אבל היו שם גם מי שלא מוגדרים כחיילים: עובדי קבלן, אנשי תקשוב, אזרחים שהגיעו לסייע. הם חוו את אותה קריסה טוטאלית של כל מה שהכרנו כבני אדם נורמטיביים &ndash; ואין מצב שהם לא צריכים טיפול&rdquo;.
דהן הדגיש כי כיום קיימת הבחנה בין מעטפת רווחה למשרתי מילואים לבין טיפול פרטני לאזרחים. בעוד שלחיילים קיימת אפשרות לפנות למערכת הצבאית או לאגף השיקום, אזרחים שנחשפו למראות הקשים נאלצים להמתין חודשים דרך קופות החולים &ndash; ולעיתים ללא כל מענה ייעודי. &ldquo;מי שהיה שם אפילו יום אחד &ndash; לא נכנס לסטטיסטיקה&rdquo;, אמר. &ldquo;כמו מי שיצא ממחנות ההשמדה &ndash; עצם השהות במקום כזה היא טראומה&rdquo;.
בתשובה לשאלה על החוויה האישית, סיפר כי רגעי תחילת המלחמה היו הקשים ביותר: &ldquo;האמון בבני אדם נסדק. לראות לאיזה רוע אפשר להגיע &ndash; במיוחד כשזה מגיע לילדים ותינוקות&rdquo;. לצד זאת תיאר גם את תחושת האחדות הלאומית: &ldquo;כולם היו שם. מכל האוכלוסיות, מכל הדעות. עם ישראל הפשיל שרוולים&rdquo;.
על ההתמודדות האמונית אמר כי העוגנים הרוחניים חשובים, אך אינם מוחקים את הקושי: &ldquo;התפילה אולי כבר לא אותה תפילה, הריכוז בלימוד לא תמיד אותו ריכוז. אבל זכינו להביא את עם ישראל לקבורה. הרגשנו את הקדושה והטהרה שלהם &ndash; בלי הבדל בין דתי לחילוני, בן או בת&rdquo;.
בסיום הדגיש כי הציבור טרם הפנים את עומק העומס הנפשי: &ldquo;זה לא רק שורה &ndash; אלה כל יחידות הטיפול בחללים בצפון ובדרום. המראות לא עוזבים. אנחנו עסוקים בנשמות ישראל גם ביומיום, והמשפחות שלנו חוות את זה יחד איתנו. זה אירוע מתמשך, לא חולף. מדינת ישראל צריכה להתעורר &ndash; לחבק, לתמוך ולתת מענה מהיר ופחות ביורוקרטי&rdquo;.
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר&nbsp;
קרדיט : נתי שוחט פלאש 90&nbsp;