לילי גץ הורוביץ איבדה את אחיה אבנר בקרב על ירושלים כשהייתה בת שמונה וחצי. עשרות שנים של שתיקה הובילו אותה לכתיבה מרפאת — ולמסר ברור למשפחות השכולות של היום: לדבר, לזכור, ולהמשיך לחיות

עורכת הדין לילי גץ הורוביץ נושאת עמה כאב שמלווה אותה מאז ילדותה. בשנת 1967, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, נפל אחיה, אבנר שמעון גץ, לוחם צנחנים בן 21, בקרב על ירושלים. לילי הייתה אז רק בת שמונה וחצי.

“זכיתי לצערי בתואר אחות שכולה,” היא מספרת לבני טיטלבוים בכאן מורשת. “זה כאב שאי אפשר להסביר. הוא מלווה אותי כל החיים.”

אבנר נפל בדרכו אל הכותל המערבי, סמוך לשער האריות, מירי צלף ירדני. גופתו נותרה בשטח כמעט יממה, בשל הירי הכבד. בני המשפחה קיבלו את הבשורה רק לאחר סיום המלחמה — ואף לא נכחו בהלווייתו.

אביה, מאיר יהודה גץ, שנודע בהמשך כרב הכותל והמקומות הקדושים, הגיב לבשורה במשפט שנחרת בזיכרון המשפחה: “אוי לי שכך קרה לי — ואשריי שזכיתי. אוי לי שבני נהרג, ואשריי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים.”

ילדות בצל אובדן

ההתמודדות עם האובדן לא הייתה פשוטה — ולא זכתה למענה. “אף אחד לא שאל מה קורה עם האחים,” אומרת לילי. “כל אחד התכנס בתוך עצמו.”

במשך שנים היא סחבה את הכאב לבדה. היא חלמה שאחיה רק הלך לאיבוד ויחזור יום אחד. רק בגיל 13, כשקראה את הספר הר הבית בידינו מאת מרדכי גור, נחשפה לראשונה לתיאור נפילתו — רגע שטלטל אותה עמוקות.

“קראתי את השורה הזו שוב ושוב, אלפי פעמים. נעלתי את הדלת כדי שאף אחד לא יראה אותי. שם התחילה לחלחל ההבנה שהוא לא יחזור.”

שתיקה ארוכת שנים

בבית משפחת גץ השתררה שתיקה. ההורים לא דיברו על הבן שנפל, והילדים נמנעו מלשאול כדי לא להכאיב. “זו הייתה שתיקה בהסכמה,” היא מסבירה.

רק כעבור כחמישים שנה, כאם וכסבתא, הבינה שעליה להתמודד עם הכאב. היא החלה לכתוב את ספרה, “הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל” — תהליך אותו היא מתארת ככתיבה תרפויטית.

“הרשיתי לעצמי שלושה חודשים לבכות בלי הפסקה. לדבר עם האחים שלי, עם ארוסתו של אבנר. היום אני יכולה לדבר בלי לבכות — בזכות הכתיבה.”

חפצים שמספרים סיפור

במהלך העבודה על הספר קיבלה לידיה פריטים אישיים של אחיה — אותם לא הכירה קודם לכן: כיפה שסרגה ארוסתו, שעון שקיבל כמתנת אירוסין, מכתבים שכתב להוריו לפני היציאה לקרב וכנפי צניחה.

“זה היה כאילו קיבלתי דרישת שלום מאבנר,” היא אומרת. “חיבקתי את הדברים האלה — וזה היה הטריגר לכתיבה.”

מסר למשפחות השכולות של היום

לדבריה, בניגוד לעבר, כיום קיימת מודעות גדולה יותר לצרכים של אחים שכולים ומשפחות בכלל. אך הלקח המרכזי שלה חד וברור: לא לשתוק.

“חשוב לדבר על הנופל, להזכיר אותו, לשאול, לשתף. ככל שמדברים יותר — זה מרפא את הכאב. זה לא מעלים אותו, אבל נותן דרך לחיות איתו.”

היא מתארת את השכול כ“בור שחור” בלב, כזה שלא נעלם — אך ניתן ללמוד להתמודד איתו.

זיכרון שממשיך לחיות

כיום, בני המשפחה — ילדים, נכדים ונינים — ממשיכים לפקוד את קברו של אבנר ביום הזיכרון, לשמוע את סיפורו ולסייר בעקבות הקרב שבו נפל, כולל ביקור בגבעת התחמושת.

“פעם פחדתי שלא יישאר מי שיזכור אותו,” היא מודה. “והיום — כולם באים. הסיפור שלו ממשיך לחיות.”

בין זיכרון אישי לסיפור לאומי, בין כאב מתמשך לתקווה, לילי גץ הורוביץ מבקשת להזכיר: גם בניצחונות הגדולים, אסור לשכוח את המחיר.

“אנחנו עם שכול,” היא אומרת, “אבל גם עם שממשיך לחיות.”

עורך: איתי סופרין

מפיקה:אירה וקסלר

לילי גץ הורוביץ איבדה את אחיה אבנר בקרב על ירושלים כשהייתה בת שמונה וחצי. עשרות שנים של שתיקה הובילו אותה לכתיבה מרפאת &mdash; ולמסר ברור למשפחות השכולות של היום: לדבר, לזכור, ולהמשיך לחיות
עורכת הדין לילי גץ הורוביץ נושאת עמה כאב שמלווה אותה מאז ילדותה. בשנת 1967, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, נפל אחיה, אבנר שמעון גץ, לוחם צנחנים בן 21, בקרב על ירושלים. לילי הייתה אז רק בת שמונה וחצי.
&ldquo;זכיתי לצערי בתואר אחות שכולה,&rdquo; היא מספרת לבני טיטלבוים בכאן מורשת. &ldquo;זה כאב שאי אפשר להסביר. הוא מלווה אותי כל החיים.&rdquo;
אבנר נפל בדרכו אל הכותל המערבי, סמוך לשער האריות, מירי צלף ירדני. גופתו נותרה בשטח כמעט יממה, בשל הירי הכבד. בני המשפחה קיבלו את הבשורה רק לאחר סיום המלחמה &mdash; ואף לא נכחו בהלווייתו.
אביה, מאיר יהודה גץ, שנודע בהמשך כרב הכותל והמקומות הקדושים, הגיב לבשורה במשפט שנחרת בזיכרון המשפחה: &ldquo;אוי לי שכך קרה לי &mdash; ואשריי שזכיתי. אוי לי שבני נהרג, ואשריי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים.&rdquo;
ילדות בצל אובדן
ההתמודדות עם האובדן לא הייתה פשוטה &mdash; ולא זכתה למענה. &ldquo;אף אחד לא שאל מה קורה עם האחים,&rdquo; אומרת לילי. &ldquo;כל אחד התכנס בתוך עצמו.&rdquo;
במשך שנים היא סחבה את הכאב לבדה. היא חלמה שאחיה רק הלך לאיבוד ויחזור יום אחד. רק בגיל 13, כשקראה את הספר הר הבית בידינו מאת מרדכי גור, נחשפה לראשונה לתיאור נפילתו &mdash; רגע שטלטל אותה עמוקות.
&ldquo;קראתי את השורה הזו שוב ושוב, אלפי פעמים. נעלתי את הדלת כדי שאף אחד לא יראה אותי. שם התחילה לחלחל ההבנה שהוא לא יחזור.&rdquo;
שתיקה ארוכת שנים
בבית משפחת גץ השתררה שתיקה. ההורים לא דיברו על הבן שנפל, והילדים נמנעו מלשאול כדי לא להכאיב. &ldquo;זו הייתה שתיקה בהסכמה,&rdquo; היא מסבירה.
רק כעבור כחמישים שנה, כאם וכסבתא, הבינה שעליה להתמודד עם הכאב. היא החלה לכתוב את ספרה, &ldquo;הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל&rdquo; &mdash; תהליך אותו היא מתארת ככתיבה תרפויטית.
&ldquo;הרשיתי לעצמי שלושה חודשים לבכות בלי הפסקה. לדבר עם האחים שלי, עם ארוסתו של אבנר. היום אני יכולה לדבר בלי לבכות &mdash; בזכות הכתיבה.&rdquo;
חפצים שמספרים סיפור
במהלך העבודה על הספר קיבלה לידיה פריטים אישיים של אחיה &mdash; אותם לא הכירה קודם לכן: כיפה שסרגה ארוסתו, שעון שקיבל כמתנת אירוסין, מכתבים שכתב להוריו לפני היציאה לקרב וכנפי צניחה.
&ldquo;זה היה כאילו קיבלתי דרישת שלום מאבנר,&rdquo; היא אומרת. &ldquo;חיבקתי את הדברים האלה &mdash; וזה היה הטריגר לכתיבה.&rdquo;
מסר למשפחות השכולות של היום
לדבריה, בניגוד לעבר, כיום קיימת מודעות גדולה יותר לצרכים של אחים שכולים ומשפחות בכלל. אך הלקח המרכזי שלה חד וברור: לא לשתוק.
&ldquo;חשוב לדבר על הנופל, להזכיר אותו, לשאול, לשתף. ככל שמדברים יותר &mdash; זה מרפא את הכאב. זה לא מעלים אותו, אבל נותן דרך לחיות איתו.&rdquo;
היא מתארת את השכול כ&ldquo;בור שחור&rdquo; בלב, כזה שלא נעלם &mdash; אך ניתן ללמוד להתמודד איתו.
זיכרון שממשיך לחיות
כיום, בני המשפחה &mdash; ילדים, נכדים ונינים &mdash; ממשיכים לפקוד את קברו של אבנר ביום הזיכרון, לשמוע את סיפורו ולסייר בעקבות הקרב שבו נפל, כולל ביקור בגבעת התחמושת.
&ldquo;פעם פחדתי שלא יישאר מי שיזכור אותו,&rdquo; היא מודה. &ldquo;והיום &mdash; כולם באים. הסיפור שלו ממשיך לחיות.&rdquo;
בין זיכרון אישי לסיפור לאומי, בין כאב מתמשך לתקווה, לילי גץ הורוביץ מבקשת להזכיר: גם בניצחונות הגדולים, אסור לשכוח את המחיר.
&ldquo;אנחנו עם שכול,&rdquo; היא אומרת, &ldquo;אבל גם עם שממשיך לחיות.&rdquo;
עורך: איתי סופרין
מפיקה:אירה וקסלר