נשיא האוניברסיטה הפתוחה, שגדל בוונצואלה, משחזר  בראיון עם בני טיטלבוים בכאן מורשת, את השנים הטובות, מתאר את ההידרדרות תחת צ’אבס ומדורו — ומספר על הקהילה היהודית שהצטמקה לאלפים בודדים.

פרופ’ לֵיאוֹ קורי זוכר את ונצואלה אחרת לגמרי מזו שמוכרת כיום מכותרות העיתונים. “חייתי שם בשנים הכי טובות,” הוא מספר. “מדינה עשירה מאוד, יפהפייה, עם אנשים מצוינים — והייתה גם אפשרות אמיתית למוביליות חברתית. למדתי באוניברסיטה על חשבון המדינה, וראיתי אנשים מהשכבות החלשות מתקדמים.”

לצד השפע, הוא מדגיש, התקיימו תמיד פערים חברתיים וכלכליים עמוקים. “אבל הדמוקרטיה עבדה: בחירות כל חמש שנים, חילופי שלטון מסודרים. הייתה שחיתות — אבל בממדים ‘נסבלים’.”

משבר הנפט והמהומות: תחילת הסדק

נקודת המפנה, לדבריו, הייתה ירידה פתאומית במחירי הנפט — מקור ההכנסה המרכזי של המדינה. הממשלה לא נערכה, החובות תפחו והשחיתות התרחבה.
“המתחים החברתיים גדלו מאוד,” הוא אומר. “ב-1989 פרצה מהומה גדולה סביב העלאת מחירי התחבורה הציבורית — במדינה שבה למלא מיכל דלק היה זול יותר מקנייה של מים לשבוע.”

צ’אבס, התקווה — ואז התלות

עלייתו של הוגו צ’אבס לוותה בתחושת תקווה. “השכבות הנמוכות באמת נהנו מתוכניות שהוא הוביל, כשהכול נשען על הכסף מהנפט שחזר לעלות,” אומר קורי — אך מדגיש כי במקביל גברה התלות בשלטון והבסיס הכלכלי נותר רעוע.

מדורו והקריסה

עם כניסתו של ניקולס מדורו, המשבר העמיק.
“מחירי הנפט שוב ירדו, ובראש המדינה עמד אדם חסר יכולת. מעצמות זרות, ארגוני פשע — והחבורה שסביבו — השתלטו על משאבים שלמים.”

לדבריו, הציר עם איראן וקובה היה גלוי: “קצינים איראנים היו בכל מקום, וגם קובנים. לאחרונה דווח כי עשרות סוכנים קובנים שנהגו להגן על המעגל הקרוב למדורו נהרגו.”

ההתערבות האמריקנית — פרדוקס

קורי מגדיר את הפעולה האמריקנית כ“מורכבת”:
“מצד אחד — משטר שהיה צריך לסלק; מצד שני — פגיעה בריבונות. כולם שמחים שמדורו נתפס, אבל השאלה היא מה קורה עכשיו.”
לדבריו, גם סוגיית כ-300 האסירים הפוליטיים עדיין לא קיבלה מענה.

הקהילה היהודית: מצמצום לשארית

הקהילה היהודית, שהגיעה בשיאה לכ-30 אלף נפשות, הצטמקה להערכה של כ-4,000 בלבד — רובם מבוגרים.
“פעם בית הספר היהודי פתח כל שנה כיתה א’. היום בקושי מצליחים לפתוח מחזור,” אומר קורי.
לדבריו, מרבית המשאבים של יהודי ונצואלה כיום מופנים לסיוע לקהילה המקומית עצמה.

עורך: איתי סופרין

מפיקה: אירה וקסלר 

קרדיט תמונה: שאטרסטוק 

נשיא האוניברסיטה הפתוחה, שגדל בוונצואלה, משחזר&nbsp; בראיון עם בני טיטלבוים בכאן מורשת, את השנים הטובות, מתאר את ההידרדרות תחת צ&rsquo;אבס ומדורו &mdash; ומספר על הקהילה היהודית שהצטמקה לאלפים בודדים.
פרופ&rsquo; לֵיאוֹ קורי זוכר את ונצואלה אחרת לגמרי מזו שמוכרת כיום מכותרות העיתונים. &ldquo;חייתי שם בשנים הכי טובות,&rdquo; הוא מספר. &ldquo;מדינה עשירה מאוד, יפהפייה, עם אנשים מצוינים &mdash; והייתה גם אפשרות אמיתית למוביליות חברתית. למדתי באוניברסיטה על חשבון המדינה, וראיתי אנשים מהשכבות החלשות מתקדמים.&rdquo;
לצד השפע, הוא מדגיש, התקיימו תמיד פערים חברתיים וכלכליים עמוקים. &ldquo;אבל הדמוקרטיה עבדה: בחירות כל חמש שנים, חילופי שלטון מסודרים. הייתה שחיתות &mdash; אבל בממדים &lsquo;נסבלים&rsquo;.&rdquo;
משבר הנפט והמהומות: תחילת הסדק
נקודת המפנה, לדבריו, הייתה ירידה פתאומית במחירי הנפט &mdash; מקור ההכנסה המרכזי של המדינה. הממשלה לא נערכה, החובות תפחו והשחיתות התרחבה. &ldquo;המתחים החברתיים גדלו מאוד,&rdquo; הוא אומר. &ldquo;ב-1989 פרצה מהומה גדולה סביב העלאת מחירי התחבורה הציבורית &mdash; במדינה שבה למלא מיכל דלק היה זול יותר מקנייה של מים לשבוע.&rdquo;
צ&rsquo;אבס, התקווה &mdash; ואז התלות
עלייתו של הוגו צ&rsquo;אבס לוותה בתחושת תקווה. &ldquo;השכבות הנמוכות באמת נהנו מתוכניות שהוא הוביל, כשהכול נשען על הכסף מהנפט שחזר לעלות,&rdquo; אומר קורי &mdash; אך מדגיש כי במקביל גברה התלות בשלטון והבסיס הכלכלי נותר רעוע.
מדורו והקריסה
עם כניסתו של ניקולס מדורו, המשבר העמיק. &ldquo;מחירי הנפט שוב ירדו, ובראש המדינה עמד אדם חסר יכולת. מעצמות זרות, ארגוני פשע &mdash; והחבורה שסביבו &mdash; השתלטו על משאבים שלמים.&rdquo;
לדבריו, הציר עם איראן וקובה היה גלוי: &ldquo;קצינים איראנים היו בכל מקום, וגם קובנים. לאחרונה דווח כי עשרות סוכנים קובנים שנהגו להגן על המעגל הקרוב למדורו נהרגו.&rdquo;
ההתערבות האמריקנית &mdash; פרדוקס
קורי מגדיר את הפעולה האמריקנית כ&ldquo;מורכבת&rdquo;: &ldquo;מצד אחד &mdash; משטר שהיה צריך לסלק; מצד שני &mdash; פגיעה בריבונות. כולם שמחים שמדורו נתפס, אבל השאלה היא מה קורה עכשיו.&rdquo; לדבריו, גם סוגיית כ-300 האסירים הפוליטיים עדיין לא קיבלה מענה.
הקהילה היהודית: מצמצום לשארית
הקהילה היהודית, שהגיעה בשיאה לכ-30 אלף נפשות, הצטמקה להערכה של כ-4,000 בלבד &mdash; רובם מבוגרים. &ldquo;פעם בית הספר היהודי פתח כל שנה כיתה א&rsquo;. היום בקושי מצליחים לפתוח מחזור,&rdquo; אומר קורי. לדבריו, מרבית המשאבים של יהודי ונצואלה כיום מופנים לסיוע לקהילה המקומית עצמה.
עורך: איתי סופרין
מפיקה: אירה וקסלר&nbsp;
קרדיט תמונה: שאטרסטוק&nbsp;