גל צייכנר אדה שאיבדה את הבן שלה נוח לפני חמש שנים, בשיחה עם נעמה פרבר על אביה שנפטר לפני 8 שנים. הפודקסאסט "למה מי מת?" מבקש להראות כי צחוק ומוות זה לא שילוב כזה מוזר ואפילו לגיטימי. צייכנר אדה יוצאת למסע המבקש לענות על השאלות החשובות באמת: מה מותר להגיד ומה אסור, והאם בדיחות בזמן השבעה זה מתקבל? 

"איך שואלים מישהו אם אבא שלו מת?" 

צייכנר אדה פותחת את השיח עם תהייה "איך שואלים מישהו אם אבא שלו מת?" פרבר עונה בחצי צחוק ואומרת "הוא עדיין אבא שלי, גם שהוא מת אני חושבת שיש לנוכחות שלו משמעות כלשהי, אולי הוא מסתכל עלינו מלמעלה. עוד לא החלטתי מה קורה שם, אני לא יודעת אם זה מה שמעסיק אותו להסתכל עלינו מלמעלה אבל אולי יש לזה איזשהי משמעות" (01:50)

"זה לא שזה לא היה צפוי וזה לא שזה לא עשה הקלה באיזה אופן אבל זה היה דרמטי" מספרת פרבר. צייכנר אדה ממשיכה בשאלות הקשות " זה הפתיע אותך?" "לא הוקל לך?" (03:10) בתגובה לכך, פרבר עונה תוך כדי תהיה ובחינה מחודשת של המצב. השיח הפתוח והמעט בוטה, מנכיח את הבושה ואת חוסר הבושה שצריך להיות סביב המוות.

"איך נזכור את המנוח?" 

בהמשך השתיים דנות במחשבות שמגיעות לאחר השבעה. הזכרונות הנעימים וכל אותם היבטים המצחיקים של האדם שהלך. בעקבות כך, הנושא נפתח ועלו לשיח כל הסיפורים הלא מוצלחים על המנוח, שמעלים צחוק בלתי נשלט ומייצר הנחת רווחה סביב הטאבו שיש על נושא "המוות". 

הכל יכול לקרות בכל רגע

בסוף שואלת צייכנר אדה את פרבר "שיר ברדיו, מעבירה או משאירה" (29:00) ואילו פרבר עונה במהירות "משאירה, ואפילו כותבת אחרכך בקבוצה בוואטספ אבא מסר ד"ש". מהמקום הזה צייכנר אדה מסיימת את הפודקאסט בשאלה "מה היית אומרת למנחמים או למי שעתיד לחוות אבל" בתשובה לכך, פרבר מצהירה 'מותר להיות עצובים'. השיח הגלוי מאפשר לגיטימציה לכאב, ונותן במה לרגש שרבים מאיתנו בורחים ממנו. "תדעו שהכל בסדר, בן אדם שהיה עכשיו הוא איננו." מוסיפה פרבר.  

גל צייכנר אדה שאיבדה את הבן שלה נוח לפני חמש שנים, בשיחה עם נעמה פרבר על אביה שנפטר לפני 8 שנים. הפודקסאסט "למה מי מת?" מבקש להראות כי צחוק ומוות זה לא שילוב כזה מוזר ואפילו לגיטימי. צייכנר אדה יוצאת למסע המבקש לענות על השאלות החשובות באמת: מה מותר להגיד ומה אסור, והאם בדיחות בזמן השבעה זה מתקבל? 
"איך שואלים מישהו אם אבא שלו מת?" 
צייכנר אדה פותחת את השיח עם תהייה "איך שואלים מישהו אם אבא שלו מת?" פרבר עונה בחצי צחוק ואומרת "הוא עדיין אבא שלי, גם שהוא מת אני חושבת שיש לנוכחות שלו משמעות כלשהי, אולי הוא מסתכל עלינו מלמעלה. עוד לא החלטתי מה קורה שם, אני לא יודעת אם זה מה שמעסיק אותו להסתכל עלינו מלמעלה אבל אולי יש לזה איזשהי משמעות" (01:50)
"זה לא שזה לא היה צפוי וזה לא שזה לא עשה הקלה באיזה אופן אבל זה היה דרמטי" מספרת פרבר. צייכנר אדה ממשיכה בשאלות הקשות " זה הפתיע אותך?" "לא הוקל לך?" (03:10) בתגובה לכך, פרבר עונה תוך כדי תהיה ובחינה מחודשת של המצב. השיח הפתוח והמעט בוטה, מנכיח את הבושה ואת חוסר הבושה שצריך להיות סביב המוות.
"איך נזכור את המנוח?" 
בהמשך השתיים דנות במחשבות שמגיעות לאחר השבעה. הזכרונות הנעימים וכל אותם היבטים המצחיקים של האדם שהלך. בעקבות כך, הנושא נפתח ועלו לשיח כל הסיפורים הלא מוצלחים על המנוח, שמעלים צחוק בלתי נשלט ומייצר הנחת רווחה סביב הטאבו שיש על נושא "המוות". 
הכל יכול לקרות בכל רגע
בסוף שואלת צייכנר אדה את פרבר "שיר ברדיו, מעבירה או משאירה" (29:00) ואילו פרבר עונה במהירות "משאירה, ואפילו כותבת אחרכך בקבוצה בוואטספ אבא מסר ד"ש". מהמקום הזה צייכנר אדה מסיימת את הפודקאסט בשאלה "מה היית אומרת למנחמים או למי שעתיד לחוות אבל" בתשובה לכך, פרבר מצהירה 'מותר להיות עצובים'. השיח הגלוי מאפשר לגיטימציה לכאב, ונותן במה לרגש שרבים מאיתנו בורחים ממנו. "תדעו שהכל בסדר, בן אדם שהיה עכשיו הוא איננו." מוסיפה פרבר.

הפודקאסטים של ישראל היום

הפודקאסטים של ישראל היום

ישראל היום

גל צייכנר אדה שאיבדה את הבן שלה נוח לפני חמש שנים, בשיחה עם נעמה פרבר על אביה שנפטר לפני 8 שנים. הפודקסאסט "למה מי מת?" מבקש להראות כי צחוק ומוות זה לא שילוב כזה מוזר ואפילו לגיטימי. צייכנר אדה יוצאת למסע המבקש לענות על השאלות החשובות באמת: מה מותר להגיד ומה אסור, והאם בדיחות בזמן השבעה זה מתקבל?   "איך שואלים מישהו אם אבא שלו מת?"   צייכנר אדה פותחת את השיח עם תהייה "איך שואלים מישהו אם אבא שלו מת?" פרבר עונה בחצי צחוק ואומרת "הוא עדיין אבא שלי, גם שהוא מת אני חושבת שיש לנוכחות שלו משמעות כלשהי, אולי הוא מסתכל עלינו מלמעלה. עוד לא החלטתי מה קורה שם, אני לא יודעת אם זה מה שמעסיק אותו להסתכל עלינו מלמעלה אבל אולי יש לזה איזשהי משמעות" (01:50)  "זה לא שזה לא היה צפוי וזה לא שזה לא עשה הקלה באיזה אופן אבל זה היה דרמטי" מספרת פרבר. צייכנר אדה ממשיכה בשאלות הקשות " זה הפתיע אותך?" "לא הוקל לך?" (03:10) בתגובה לכך, פרבר עונה תוך כדי תהיה ובחינה מחודשת של המצב. השיח הפתוח והמעט בוטה, מנכיח את הבושה ואת חוסר הבושה שצריך להיות סביב המוות.  "איך נזכור את המנוח?"  בהמשך השתיים דנות במחשבות שמגיעות לאחר השבעה. הזכרונות הנעימים וכל אותם היבטים המצחיקים של האדם שהלך. בעקבות כך, הנושא נפתח ועלו לשיח כל הסיפורים הלא מוצלחים על המנוח, שמעלים צחוק בלתי נשלט ומייצר הנחת רווחה סביב הטאבו שיש על נושא "המוות".   הכל יכול לקרות בכל רגע  בסוף שואלת צייכנר אדה את פרבר "שיר ברדיו, מעבירה או משאירה" (29:00) ואילו פרבר עונה במהירות "משאירה, ואפילו כותבת אחרכך בקבוצה בוואטספ אבא מסר ד"ש". מהמקום הזה צייכנר אדה מסיימת את הפודקאסט בשאלה "מה היית אומרת למנחמים או למי שעתיד לחוות אבל" בתשובה לכך, פרבר מצהירה 'מותר להיות עצובים'. השיח הגלוי מאפשר לגיטימציה לכאב, ונותן במה לרגש שרבים מאיתנו בורחים ממנו. "תדעו שהכל בסדר, בן אדם שהיה עכשיו הוא איננו." מוסיפה פרבר.

Advertisement