היעדר נגישות, פגיעה בהטבות וחשש של מעסיקים - הם רק חלק מהמכשולים שבעלי מוגבלויות פוגשים בדרך למציאת עבודה מספקת. איך זה שלמרות ההתקדמות בחקיקה ובמודעות, הם עדיין נותרים מאחור? פרק לזכרו של נתנאל יהודה הלוי

מגיש: אלון אמיצי, עורך: תומר מיכלזון, עורכת סאונד: רחל רפאלי, מפיקה: ליהיא צדוק

תמלול הפרק:

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הֶסכֵּתִים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

חנוך דאום מתוך טאבו: אם לי היתה חֶברָה, אני ישר הייתי לוקח את נתנאל לעבודה, אבל לא מגלה לאף אחד שהוא נכה (צחוק ברקע), הייתי אומר שהוא איש רגיל ומשתמש בו כדוגמא: תראו את נתנאל! לא קם כל היום הכיסא, להיות כמוהו, לא הולך להפסקת שירותים, לא הולך לסיגריה, לא הולך בכלל! (צחוק ברקע).

אלון אמיצי: היי, אתם ואתן על חיות כיס, והיום יהיה לנו פרק קצת שונה. אני רוצה שתכירו את:

נתנאל: נתנאל יהודה הלוי, בן 31, מתל אביב, בן-אדם עם מוגבלות, יושב בכיסא גלגלים ממונע, נולדתי עם ניוון שרירים.

אלון: את נתנאל בהתחלה הכרתי מהרשת. הוא היה אישיות עם המון דעות נוקבות על כל דבר.

נתנאל: אם אני הולך ברחוב, אני שומע צקצוקים כאלה – "נכים הם מסכנים, חלשים, עצובים, מדוכאים, אין להם עבודה, הם כל היום בבית, הכל חשוך, אַי אַי אַי, מסכנים". אתה שומע את זה וזה מאוד מעליב.

אלון: פגשתי אותו ביולי האחרון כי רציתי שיספר לי על החוויות של אדם עם מוגבלות שמנסה להשתלב בשוק העבודה.

נתנאל: אני מחפש עבודה כי יש לי חלומות, יש לי שאיפות, הן עולות כסף, ואני רוצה להתפרנס, ובסוף אני חושב שתעסוקה זה גם סוג של ביטוי עצמי, של משמעות. אני רוצה לקום בבוקר ולדעת שאני קם לעשייה כלשהי.

אלון: במשך יותר משנה הוא חיפש ללא הצלחה עבודה שתתאים לכישוריו.

נתנאל: הניסיון שלי בעולם העבודה הוא בעיקר בתחום הדיגיטל, בתחום של מדיה. זה העולמות שלי, למדתי פרסום, קופירייטינג, ומה שאני מחפש זה בעולם הדיגיטל.

אלון: נתנאל היה חבר בעמותות כמו לינק 20 ובית הגלגלים, הוא היה יוצר ברשת. הוא עשה סרטונים, בין היתר, גם בכאן. כשנפגשנו בפעם הראשונה היתה לנו שיחה מרתקת, ועוד מעט תשמעו חלקים ממנה. קבענו בסוף שהוא ימשיך לעדכן אותי במסע שלו למצוא עבודה. אלא שבספטמבר, חודשיים אחרי שנפגשנו, נתנאל הלך לעולמו. מעבר להיותו פעיל חברתי, הוא גם היה אדם אהוב מאוד, והמוני אנשים הגיעו להיפרד ממנו בפעם האחרונה בבית הקברות בראש העין.

גל שיוביץ: מה שהכי עצוב לי, שכאילו הוא נפטר והוא לא הצליח למצוא עבודה. וזה הכי מכווץ.

(מנגינה)

אלון: אז השבוע ב"חיות כיס" הסיפור של נתנאל. ננסה להבין איך למרות הפתיחות והמודעות שגדלה לשילוב בעלי מוגבלויות בשוק העבודה, עדיין מדובר במשימה קשה וכמעט בלתי אפשרית עבור רבים. ננסה להבין איך מגיעים למצב שאם משיגים עבודה, מפסידים כסף. איך החובה לנגישות נשארת בעיקר על הנייר ועד כמה חשובה העבודה, מעבר לרק משכורת.

(מנגינה)

את הקריירה המקצועית שלו התחיל נתנאל, כמו הרבה אנשים עם מוגבלויות, בהתנדבות.

נתנאל: נולדתי עם ניוון שרירים, מגיל קטן בעצם, מגיל אפס, ואני מתמודד עם זה די טוב. צבא – התגייסתי, התנדבתי לשירות שנתיים, בחיל האוויר.

אלון: אחרי שנתנאל השתחרר, הוא נמשך לכיוון של פעילות חברתית מתוך רצון לעזור ולתרום מהניסיון שלו.

נתנאל: זכרתי את התהליך הארוך שלקח לי להתגייס, התחלתי לעזור לחברים, לאנשים שאני מכיר, זה הלך והתפשט, והיום אני עושה את זה כבר כמעט עשור – מלווה צעירים וצעירות עם מוגבלות לצה"ל.

אלון: האקטיביזם בער בנתנאל, אבל הוא לא היה מועסק במשרה מלאה. ובסוף גם הוא, כמו כולם, היה צריך לשלם שכר דירה.

אחרי שנתקלתי בתכנים שנתנאל שיתף ברשתות על חיפוש העבודה שלו, יצרתי איתו קשר וקבענו להיפגש באולפני התאגיד ולהקליט את השיחה שלנו. אבל בכניסה לאולפן חיכה לנו אתגר.

נתנאל: יש מדרגה בכניסה, מדרגה קטנה אבל היא משמעותית. מעבר לזה, כאילו באמת די נגיש פה. נגיש, גם אם צריך להזיז דלת וכאלה, האנשים פה מאוד אדיבים ומאוד מבינים עניין ועוזרים.

אלון: ובאמת בניין התאגיד הוא יחסית נגיש ועובדים בו גם אנשים עם מוגבלויות. אבל נגישות זה לא מובן מאליו בכל מקום. וכאן מתחילה הבעיה של אנשים עם מוגבלויות במציאת עבודה, כי איך אפשר לחפש עבודה אם מקום העבודה שתתקבל אליו בכלל לא נגיש.

אתה מרגיש שהמוגבלות שלך מפריע לך במציאת העבודה או שלא?

נתנאל: כן, כן. בעיקר במקומות שהם לא נגישים. כל מיני גופי תקשורת שנמצאים במקומות שאין לי אליהם תחבורה ציבורית נגישה, או כל מיני חברות שאין להן את כל הפסיליטיס שאני כאדם עם מוגבלות צריך. זאת אומרת, מקומות שהמשרדים לא נגישים, אולפני הקלטות לא נגישים. אני כאדם שרוצה לעסוק בזה – זה לא נגיש.

תמר בן שושן: באחת המשרות שהוא התעניין, לקח איזה כמה שבועות עד שהוא הצליח לקבוע ראיון, פשוט מהסיבה שהתקשו למצוא מקום נגיש לראיון. זאת אומרת, אפילו עוד לפני שדיברו על היכולות שלו ועל מה שיש לו לתת, כבר היו מכשולים.

אלון: זאת תמר בן שושן. היא היתה בת זוגו של נתנאל.

תמר: אבל נתנאל תמיד היה מאוד-מאוד אופטימי, וכל משרה שהוא ראה הוא היה בטוח בעצמו שזה יקרה. לא ממקום נאיבי בכלל, פשוט כי מה שתלוי בו, הוא עשה בצורה הטובה ביותר. הוא למד, הוא עבד קשה בשביל להשיג את הדברים שחשובים לו.

נתנאל: כשאני מגיש קורות חיים למקום ומגלים עניין סוף-סוף, אני אני מתלהב. ואז אני שואל: יש נגישות? ואז: רגע, מה? וישר אומרים לי: תשמע, אתה מתאים, אבל לא נגיע לנגישות פה. ואני תמיד ככה לפעמים אומר: אוקיי, בואו ננסה למצוא אולי פתרון אחר, אולי ראיון, ואז אני אעבוד חלקית מהבית או איזה משהו כזה. אז זה פחות זורם להם.

אלון: ומה שנתנאל מתאר פה, הוא דבר בעייתי בעיני החוק. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות קובע שאי ביצוע התאמות נדרשות זו אפליה אסורה בחוק. אבל כמו בהרבה חוקים, גם כאן יש חריגים.

יובל וגנר: כשהתחלנו את הדרך בקידום הנגישות, הבנו שאין חקיקה. ודבר ראשון שעשינו, התחלנו לחוקק חקיקה שתחייב את נושא הנגישות.

אלון: זה יובל וגנר, מייסד עמותת נגישות ישראל. הוא עצמו נולד כבן לנכה צה"ל. כשגדל הוא התגייס לקורס טיס ושם נפצע בתאונת מסוק שהותירה אותו משותק מהצוואר ומטה. נקודת המבט שלו השתנתה בשנים שאחרי התאונה, וזה נהיה יותר ויותר ברור לו שישראל מדינה לא נגישה.

יובל: כתבתי מכתב לעזר ויצמן, נשיא המדינה באותם ימים, ועזר ויצמן – אחרי שקיבל את המכתב – התקשר אליי ופקד עליי להקים עמותה שתהפוך את ישראל לנגישה. ומאז זה הפך למפעל חיי.

אלון: חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מ-1998 מחייב בתי עסק להיות נגישים, בין אם זה בהתקנת שירותי נכים או מעליות למקומות בהם זה נדרש. אבל אם אתם מאזינים לזה ונזכרים בכל מיני מסעדות ומועדונים ומשרדים שהייתם בהם, שלא היה בהם מעלית או שירותי נכים, אז אתם כמובן לא דמיינתם. המצב הזה מתקיים מכמה סיבות. אחת מהן היא כי החוק מגדיר יוצאי דופן שפטורים מהחובה הזו.

יובל: החקיקה מאוד מאוזנת. לצד הדרישות שלה, היא באה ואמרה: מבינים שיש כל מיני אילוצים.

אלון: הנתונים של נציבות השוויון שאוכפת את הנושא, מציירים תמונה עגומה. הנציבות עושה בשנה בין 800 ל-1,000 בדיקות של עסקים לראות אם הם עומדים בחובת ההנגשה. ב-2021, 75 אחוזים מהעסקים שהם בודקים היו בהפרה.

ומה לגבי המגזר הציבורי? במגזר הציבורי אין פטורים כי הוא אמור לשרת את כל הציבור. כלומר, אם יש בעיה הנדסית במבנה, אז שיעברו מבנה. הם לא יכולים להשתמש בזה כתירוץ. אבל המגזר הציבורי לא עמד בדדליין שלו וקיבל הארכות אחרי הארכות, ואי עמידה בזמנים שהוגדרו בחוק זה לא עניין של מה בכך. אם יש בנייני עירייה או משרדים ממשלתיים שלא עומדים בתקן הקבוע בחוק, הם בעצם הופכים לעבריינים, זה חושף אותם לתביעות על כך שהם מפירים את החוק, גם אם הם הממשלה.

יובל: ואז עלו על פטנט. מנצלים את חוק ההסדרים להארכת זמנים.

אלון: חוק ההסדרים הוא חוק שעובר כמעט כל שנה יחד עם התקציב, והוא בעצם מכיל אסופה של חוקים ותקנות שלא בהכרח קשורים זה לזה. הדבק המאגד ביניהם הוא שהם נקשרו ביחד לתקציב כדי שכל אחד מהם יעבור. כי אם הם לא עוברים, אז התקציב לא עובר. וזה לא יכול לקרות. חוק ההסדרים זאת הזדמנות מצוינת להעביר איזה פסוק בחוק שיציל את הממשלה והמגזר הציבורי מלהפוך לעבריינים.

יובל: כדי שלא יהיו במעמד כזה, הם בעצם הלבינו את החקיקה, והאריכו לעצמם זמנים.

אלון: נכון לעכשיו, נראה שהמשרדים הממשלתיים עומדים ביעד והם לא צפויים לדחוף עוד דחייה בחוק ההסדרים. אבל 200 רשויות מקומיות מתוך סך הכל של בערך 250, ימלאו את חובת הנגישות שלהן רק ב-2026.

נתנאל: כשהממשלה שלנו, שר האוצר מבקש בחוק ההסדרים לדחות את חובת הנגישות עוד כמה שנים טובות, אז למה שחברה מסחרית ציבורית לא תעשה את זה.

אלון: ונגישות היא בעיה לא רק במקום העבודה עצמו. זה מתחיל עוד כשיוצאים מהבית.

נתנאל: אחד החסמים הגדולים, באמת, לחוסר תעסוקת אנשים עם מוגבלות, הוא ניידות. יש הרבה מקומות שאין בהם אוטובוסים נגישים.

אלון: נתנאל הוביל מאבק לתחבורה ציבורית נגישה בתור ראש גרעין תחבורה ציבורית בעמותת לינק 20.

נתנאל: בתור דוגמא, אני גרתי אצל ההורים בראש העין, אז מראש העין לתל אביב, המקום שהכל קורה, זה מינימום שני אוטובוסים: אוטובוס מראש העין לפתח תקווה, ומפתח תקווה לתל אביב, כי אין אוטובוס נגיש ישיר.

אלון: מכירים את הרמפה לכיסא גלגלים שיש באוטובוסים שלוקחים בתוך העיר? שמתם לב שאין את זה כשעולים על אוטובוס בין-עירוני? כאילו נגישות זה צורך שעולה רק כשנוסעים מרחוב לרחוב, אבל לא כשנוסעים מעיר לעיר. רק ב-2022 הושק הקו הבין-עירוני הנגיש הראשון בישראל.

גל שיוביץ: יש בעיה מאוד-מאוד גדולה עם אוטובוסים בין-עירוניים שהם לא נגישים היום לאנשים עם מוגבלות. זאת אומרת שזה משאיר את הרכבת ככלי התחבורה היחיד שֶבּוֹ אנשים עם מוגבלות פיזית יכולים להתנייד בין עיר לעיר. ומה נגיד על ערים שאין בהן תחנת רכבת? לא סתם המעסיקים נבהלים מהסיפור הזה של איך בן-אדם יגיע לעבודה, כי זה באמת סיפור. וזה עוד בלי לפרוט את הבעיות בתוך תחנת הרכבת. המעלית היום לא עובדת בתחנת רכבת, לבן-אדם אין איך להגיע לעבודה כי הוא לא יכול להגיע לרציף כי המעלית תקועה.

אלון: אלו גל שיוביץ וטל כהן-שי שעבדו עם נתנאל בלינק 20.

טל כהן שי: הנתונים של 2021 מראים שבערך 56% מהאנשים עם מוגבלות מועסקים, לעומת 80% של אנשים ללא מוגבלות. זה נתון פסיכי ממש. זה מראה בדיוק את הפער; ויש עוד כל מיני נתונים שמראים שהסיפור הזה של ניידות, שזה הסיפור של תחבורה ציבורית שנתנאל עמד בראשו, שמעסיקים חוששים להעסיק אנשים עם מוגבלות בגלל הקושי שלהם להתנייד בתחבורה הציבורית ובכלל, ולהגיע לעבודה. וזה מכשול משמעותי.

אלון: בשבועות האחרונים התחילו לפעול עוד 19 קווים בין-עירוניים נגישים, מה שמעלה את הסך הכל ל-20. זה צעד נהדר בכיוון הנכון, אבל הוא עוד לא מאפשר תחבורה שוטפת ממש לאנשים עם מוגבלויות. החוויה של לעלות על קו כזה היא עדיין כרוכה במאמץ נוסף. מי שמעוניין להתנייד באוטובוס בין-עירוני נגיש צריך להזמין מקום יום לפני. וכמו שאנחנו יודעים, לא ככה רוב האנשים מתנהלים עם אוטובוסים. אבל זה כן מגדיל את טווח חיפושי העבודה של כל מי שגר באותם יישובים ויכול עכשיו להתנייד, גם אם זה בהזמנה מראש. אבל רגע, זה לא פותר את כל הבעיות. נגיד שמצאת עבודה שקרובה לבית או שהיא נגישה, לא בטוח שאם יש לך מוגבלות משמעותית, בכלל משתלם לך לעבוד.

(מנגינה)

זה נשמע קצת הזוי להגיד שלא משתלם לעבוד, אז אני אסביר. בישראל יש כ-460,000 אנשים שמוגדרים כבעלי מוגבלויות שמזכות בקיצבה מביטוח לאומי. מתוכם כ-190,000 עובדים או מחפשים עבודה, ו-270,000 לא מחפשים; בין אם כי הם לא במצב שֶבּוֹ הם יכולים לעבוד, או בגלל סיבות אחרות.

אורן הלמן: כשאתה מתחיל לעבוד, אתה שואל כמה אני ארוויח. כשאדם עם מוגבלות מתחיל לעבוד, הוא שואל כמה אני אפסיד.

אלון: זה אורן הלמן.

אורן: אני סמנכ"ל שירות שיווק ורגולציה בחברת חשמל, אבל אני גם הקמתי את "סיכוי שווה", דף פייסבוק שעוסק בשילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה. אני אבא של ילדה בחינוך המיוחד, וזה בעצם מה שהניע אותי לעסוק בכל התחום הזה, בעיקר בתחום של שילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה, מתוך הבנה שזה מה שיביא גם לשילוב שלהם בחברה.

אלון: סיכוי שווה, הדף שאורן הקים, עוזר לחבר בין אנשים עם מוגבלויות שמחפשים עבודה לבין מעסיקים. אתם אולי ראיתם פוסטים שלהם קופצים לכם בפייסבוק או בלינקדאין. במשך שנים אורן וארגוני זכויות נכים, כמו "נכה לא חצי בן-אדם" , מנסים להעלות את מה שנקרא הדיסריגרד.

אורן: המדינה חוקקה חוק שנקרא חוק לרון, שקובע שכל אדם עם מוגבלות שמתחיל לעבוד, מאבד את הקיצבה שלו בחוק כלים שלובים. כלומר, ככל שהוא מרוויח יותר הוא מפסיד יותר, יורד לו יותר מהקיצבה. מסכום מאוד-מאוד מגוחך של 1,900, כך זה היה לפני כמה שנים. קוראים לזה דיסריגרד, כאילו עד שם לא מתייחסים, ומשם מתחילים להוריד את הקיצבה. זאת אומרת, בעצם המדינה מענישה אנשים עם מוגבלות שמתחילים לעבוד, שזה דבר שהוא לא הגיוני.

אלון: על אף הביקורת, חוק לרון הגיע כדי לפתור מצב עוד יותר גרוע. לפני החוק, אדם עם קיצבת נכות שהיה יוצא לעבוד, היה מוותר על הקיצבה שלו כמעט לחלוטין. החוק הגיע כתוצאה מהפגנות אינטנסיביות של ארגוני נכים, וקבע מנגנון חדש לקיזוז. תמיד הסכום של המשכורת יחד עם הקיצבה יהיה יותר גבוה מהקיצבה בלבד. העניין הוא שלא רק הקיצבה נפגעת כשאתה יוצא לעבוד.

נתנאל: יש דברים שהם מושפעים, לאו דווקא הקצבאות. כל מיני הנחות, כל מיני הטבות, שאם אתה הולך לעבוד, זה נפגע. אני מכיר הרבה אנשים שברגע שהם יצאו לעבודה והתחילו להרוויח משכורות גבוהות, התחילו לפגוע להם בכל מיני הטבות: בארנונה, חשמל, מים, כל מיני הטבות מס.

אלון: ההטבות הנוספות האלה הן משמעותיות. זה יכול להיות סיוע בשכר דירה, פטור ממס הכנסה עד גובה מסוים. בעבור נתנאל אחת ההטבות הכי משמעותיות שהוא חשש שהוא יצטרך לוותר עליהן, זה הסיוע ברכישת אמצעי הניוד העיקרי שלו.

נתנאל: אם אני עובד ואני רוצה לקנות כיסא גלגלים חדש – כל עוד שאני לא עובד, אני לא משלם שום השתתפות על הכיסא. זה כיסאות יקרים, זה כיסאות בעשרות אלפי שקלים.

אלון: המטרה המוצהרת של קיצבת נכות היא לפצות על אובדן כושר עבודה. כלומר, היא באה להחליף משכורת שאדם היה מקבל, ומכאן ההיגיון שאם אדם מקבל משכורת אז אפשר להוריד לו מהקיצבה.

אורן: בעצם במדינת ישראל מתייחסים למוגבלות בהיבטים של כושר השתכרות. כלומר, אם אתה מרוויח מפסיק כסף, אתה כבר לא עם מוגבלות. עכשיו זה שטויות, כי בן אדם שלא רואה, גם אם הוא ירוויח 100,000 שקל בחודש, עדיין הוא לא יראה. הוא יצטרך כלב נחייה או מקל נחייה או טיפולים או עזרה בבית, או כל מיני דברים אחרים. הקיצבה היא לא איזה כסף לבזבוז, דמי חנוכה או דמי פורים. קיצבת הנכות נועדה לשרת את המוגבלות של האדם, והמטרה היא בעצם לאפשר לו להתמודד עם המוגבלות. אז אתה לא יכול לבוא ולהגיד לו: אוקיי, אם אתה מרוויח 5,000 שקל, אתה כבר לא צריך את זה.

אלון: בעבר סכום הדיסריגרד, הרף שממנו התחילו את מדרגת הקיזוז הראשונה של קיצבת הנכות, היה 1,900 שקלים. לאחר שורת מאבקים והפגנות של ארגוני נכים, הוא עלה עד שהגיע לרמתו הנוכחית של 6,000 שקלים.

(מנגינה)

אוקיי, אז גם אם בסוף, בתור אדם עם מוגבלות התקבלת לעבודה והחלטת לוותר על ההטבות שמגיעות לך רק כדי לצאת מהבית, יש עוד מכשולים שהם לא כספיים ולא פיזיים, ועליהם פחות שומעים, כי לא נעים לדבר עליהם.

יוליה איתן: מעסיקים לא פעם חוששים, חוששים לא רק מהצלחה בקליטה, אלא גם מהיכולת שלהם בסוף לפטר את העובד עם מגבלה.

אלון: זאת יוליה איתן, לאחרונה היא סיימה את תפקידה כראש מינהל תעסוקת אוכלוסיות וזרוע עבודה של משרד הכלכלה. ואם אתם עובדים עם מוגבלות או בעלי עסק שמעסיקים עובדים עם מוגבלות, שווה לכם להיכנס לאתר שלהם ולבדוק איך הם יכולים לעזור לכם, כי הם מציעים הרבה עזרה. חלק ממנה היא כספית ופיזית, וחלק ממנה היא אישית, כמו לדבר עם מעסיקים שחוששים להעסיק אנשים עם מוגבלויות.

יוליה: הם אומרים – ביום שאני מתחיל להעסיק בן-אדם עם מגבלה, אני בעצם נכנס פה לעיסקת חבילה מאוד מורכבת שיש סביבה הרבה חקיקת מגן, ומה יקרה, ואני לא אוכל אי פעם לפטר אותו, לא יהיה לי לב, אתם תגנו עליו, וכל מיני דברים מהסוג הזה. ופה אנחנו אומרים בצורה מאוד-מאוד ברורה, שזה צריך להיות win-win. ובן אדם שבא לעבוד בעולם של שוק חופשי, אמור להיות בן אדם שמסוגל לעשות delivery.

אלון: וזה מוביל אותנו לעוד שאלה לא נעימה. מוגבלות זה שם עַל, שמכיל תחתיו בישראל מיליון וחצי אנשים עם מִנעד מאוד רחב שכולל מוגבלויות מוטוריות, קוגניטיביות, התמודדויות נפש ועוד. אז מה לגבי אנשים בתוך הקבוצה הזאת, שהמוגבלות שלהם באמת מונעת מהם לעמוד ביעדים של המעסיק? האם בניגוד לאנשים אחרים עם מוגבלויות, עליהם נגזר לא לעבוד אף פעם, או שאולי הם כן יכולים לעבוד, אבל אז האם אפשר לשלם להם פחות כי המעסיק שלהם מרוויח מהם פחות?

נתנאל: כמו שאני רוצה שיקבלו אותי לעבודה, שֶיְצַפּוּ ממני בזמן העבודה – אם אני לא נותן תפוקה, אם אני לא עומד ביעדים, תעיף אותי לאלף עזאזל.

יוליה: המדיניות המוצהרת שלנו, שאליה אנחנו שואפים, היא לאפשר לכמה שיותר אנשים להשתלב בשוק הפתוח עם יחסי עובד-מעביד בינם לבין המעסיקים. כאשר אין ברירה, ובן-אדם בשל המוגבלות שלו והמסוגלות שלו זקוק להגנה נוספת, יש מקרים שבהם הוא נכנס לתוכניות שמלוּוֹת בצורה הרבה יותר אינטנסיבית, כמו תעסוקה מוגנת.

אלון: תעסוקה מוגנת זו מעין מסגרת ביניים שכזו, לא בדיוק עבודה כמו שאנחנו מכירים אותה. היא מתקיימת במפעלי עבודה מוגנת, שם אנשים שהוכרו ככאלו שאין להם כושר עבודה מספק בשוק החופשי, מקבלים מסגרת עבודה מאוד פשוטה בליווי של עובדים סוציאליים ומדריכים. מאוד פשוטה זה אומר דברים כמו אריזה והדבקה. ובעבור העבודה הזו הם לא מקבלים שכר רגיל, הם מקבלים משהו שנקרא גמול, זה שכר סמלי של כמה שקלים בשעה. ופה יש התנגשות של שני דברים מאוד מהותיים בשוק העבודה. העסקה בתיאוריה מתבצעת כשעובד ומעסיק מגיעים להסכמה על שכר שיהיה מספיק מתגמל לעובד ומספיק משתלם למעסיק. אבל מה קורה כשהעובד כל כך נואש לעבודה רק כדי לצאת מהבית, כל עבודה, שהוא לפעמים מסתפק גם בכלום.

נשמע לכם דמיוני? במהלך העבודה על הפרק הזה דיברתי עם לא מעט אנשים עם מוגבלות שמחפשים עבודה. אחד מהם, בחור עם שיתוק מוחין, סיפר לי יום אחד שהוא סוף-סוף מצא עבודה ועוד בתחום שהוא חיפש, עבודה מאוד-מאוד חלקית, בלי תשלום.

יוליה: אם בן-אדם לא מקבל שכר עבור העשייה שלו, אז אנחנו נמצאים פה באיזושהי חריגה שנוגעת בכלל לאכיפת חוקי עבודה. הפתעת אותי, זה מסוג הדברים שאמורים להיות מטופלים בערוצים נוספים. מעסיק שבוחר לא לשלם שכר לעובדים שלו, עובר על חוקי העבודה והוא צריך לדעת את זה. ויש גם גופים שאוכפים, כולל בזרוע עבודה, נושאים מהסוג הזה. ראוי לשלם שכר – שכר מינימום, שכר מותאם, שכר מפרגן, אבל בוודאי לא להיות במקום נצלני כלי אנשים שמעוניינים לרכוש ניסיון.

אלון: וכאן מגיע כבר המבחן הבא. נגיד שאתה אדם עם מוגבלות וכן התקבלת לעבודה. עכשיו, כמה משלמים לך? ומעבר לכמה משלמים לך, יש לך אפשרויות להעלאה בשכר, לקידום?

יוליה: השכר לצערי הוא נמוך יותר, בממוצע, מהשכר הממוצע של המקבילים. יש פחות קידום לתפקידים ניהוליים, אלא אם כן בן-אדם כבר רכש את המגבלה כשהוא נמצא בתפקיד ניהולי. אנחנו רואים שהאופק התעסוקתי יחסית חסום.

אלון: 38 אחוזים מהמועסקים בעלי המוגבלויות שעובדים במשרה מלאה, מרוויחים פחות מ-7,500 שקל. זה לפי דו"ח של נציבות שוויון זכויות של משרד המשפטים ומכון ברוקדייל. למעשה 64 אחוזים מבעלי המוגבלויות מרוויחים מתחת ל-10,000 שקלים, כאשר השכר הממוצע בארץ הוא בסביבות 11,000.

נתנאל: יש לך את הגישה הזאת שאומרת [אומר בלחש]: "תגיד תודה שקיבלו אותך. אז אמרו 7 וחצי, שתוק ותיכנס". ואני שומע הרבה אנשים שאומרים את זה. אין לך ציפיות, מה ציפיות השכר שלך? אנשים מתחילים לגמגם. – אתה יודע מה הערך שלך, אתה יודע מה אתה מביא למשרד? תֹאמר אותו.

(מנגינה)

אלון: אם עושים רגע זום אאוט להסתכלות עולמית, במדינות ה-OECD רואים שאחוז התעסוקה בקרב אנשים עם מוגבלויות, עלה בממוצע עלייה ממש קטנה בעשור האחרון. בדו"ח שלהם מ-2022 נכתב שמוגבלות היא עדיין גורם משמעותי לעוני. בישראל יש חוק שמחייב כל עסק שיש לו מעל 25 עובדים, להעסיק עובדים עם מוגבלויות שיהיו במינימום 3 אחוזים מכוח העבודה שלו. במגזר הציבורי יש חובת העסקה של 5 אחוזים.

אורן: אבל בפועל במגזר הפרטי אין בכלל חובת דיווח ואין אכיפה. כלומר, שיכול להיות שהרבה עסקים עוברים על החוק הזה ואף אחד לא יֵדע ואף אחד לא יאכוף את זה.

אלון: במגזר הציבורי כן יש חובת דיווח וכן יש אכיפה, אבל גם שם רואים שברשויות המקומיות רק 61 אחוזים עומדים בדרישה הזו, ובמשרדי הממשלה רק 18 אחוזים.

אורן: אנחנו צריכים להודות שלא הצלחנו לשכנע. ניסינו נורא לשכנע, להסביר, לחנך, לא הצלחנו. כי אנחנו רואים את הנתונים, הנתונים הם לא טובים. אנשים עם מוגבלות לא משולבים בשוק העבודה, נקודה. אוקיי? זאת אומרת שאנחנו צריכים ללכת, לטעמי לפחות, לשיטה הישראלית הידועה של מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח, והמשמעות היא בעצם חקיקה ואכיפה.

אלון: זה שוב אורן הלמן, סמנכ"ל שיווק בחברת החשמל. הוא גם היה מהיוזמים של חוק חובת העסקה של אנשים עם מוגבלויות במגזר הציבורי.

אורן: אני מאמין בקנסות על הגופים הציבוריים. אני לא מאמין בקנסות על הגופים העסקיים כי בסוף כל גורם עסקי חושב גם עסקית, ואם הוא טועה – נסביר לו את זה, או באמצעות סנקציה או באמצעות חרם צרכנים. אני קורא לכל מי שיש לו ילד או ילדה עם צרכים מיוחדים לא לשבת במקום שהוא לא נגיש.

אלון: אורן חושב שאולי הפעלת כוח צרכני יעבוד יותר טוב מאשר הגברת האכיפה.

אורן: תשמע, יש בישראל מיליון אנשים עם מוגבלות תפקודית חמורה. יש להם מיליון אבות, מיליון אימהות, או מיליון אימהות ואימהות או מיליון אבות ואבות, עוד אח, אם לא נעצרים אז עוד אחות, אנחנו מגיעים בערך ל-5-4 מיליון אנשים במדינת ישראל שהנושא הזה מאוד-מאוד חשוב להם. כי כל מי ששומע אותנו היום ויש לו בן משפחה עם מוגבלות, זה חשוב לו. יכול להיות שאתה חושב שהם עובדים קצת פחות טובים, על הכיפק. אם לא תעסיק אנשים עם מוגבלות, לא נקנה אצלך. לא נקנה אצלך.

(מנגינה).

אלון: וכאן ממש תיכננתי שתשמעו שוב את נתנאל. היה למשל מעניין אותי לשמוע מה הוא חושב על הסנקציות שאורן הלמן מציע. בפעם האחרונה שדיברנו, ביקשתי שיעדכן אותי איך הולך עם חיפוש העבודה.

נתנאל: בינתיים בגזרת חיפוש העבודה, הדבר היחיד שמתפתח או מתקדם זה המינוס שלי בבנק.

אלון: זה היה בסוף אוגוסט 2022. קיוויתי שעד שהפרק יֵצא נוכל לסיים אותו עם חדשות טובות, שנתנאל ימצא עבודה.

נתנאל: חברה שאלה אותי – מה איתך? לא שומעים ממך. אז כתבתי לה: יש עומס באבטלה, קשה. – אז מה תעשה, תנסה להתפטר? – אבל לא רוצים לוותר עליי באבטלה, אני עובד מצטיין. זה באמת ככה בהומור, אבל אני באמת מנסה למצוא עבודה. ויש לי את הרצון ואת המוטיבציה, אבל אני לא, לא, פשוט לא יוצא מזה.

(מנגינה).

אלון: ב-21 בספטמבר קיבלנו את ההודעה שנתנאל הלך לעולמו כתוצאה מסיבוך של דלקת ריאות. קשה מאוד לסכם אדם כמו נתנאל; ולהכיר אותו רק דרך המסע שלו בחיפוש העבודה, זה להכיר רק חלק ממש-ממש קטן ממי שהוא היה.

קצת אחרי שהוא הלך לעולמו, שודר פרק של התוכנית טאבו של חנוך דאום בכאן 11, שֶבּוֹ נתנאל השתתף.

נתנאל: אני הרבה מעבר לאדם בכיסא גלגלים, אני גם יודע להעניק ולתת אהבה וחום ורגש, אפילו יותר טוב מאנשים ללא מגבלה.

טל: הדמות שלו, כל מה שהוא עשה, כל הטיקטוקים, כל הפוסטים, כל הייצוגים בכנסת, הוא פרץ הרבה מאוד תקרות זכוכית, הוא ניפץ הרבה מאוד סטיגמות, ואני חושבת שעצם זה שראו אותו, עצם זה שהוא דיבר בכזאת חופשיות על הנושא הזה ואמר "קשה לי למצוא עבודה", ודיבר על התחבורה הציבורית ודיבר בכלל על כל הקשיים שיש לאנשים עם מוגבלויות, לא רק בהיבט של קשיים. הוא דיבר גם הזוגיות שלו, ודיבר גם על מיניות שקשורה לאנשים עם מוגבלות, ודיבר על כל תחומי החיים. אני באמת מאמינה שהוא ייצר הזדמנויות. זאת אומרת, הוא לא מצא עבודה, אבל אני בטוחה שהדמות שלו, המסרים שלו, שימשיכו להדהד בחיים של כולנו, הם יפרצו את הסטיגמות.

אלון: יש עוד משהו שאתה רוצה להגיד לפני שאנחנו מסיימים, שלא אמרת במהלך הראיון?

נתנאל: תנו הזדמנות, כי יש המון אנשים, גברים נשים, מאוד-מאוד מוכשרים שיכולים להיות העובד הכי גדול שלכם, באמת. אנחנו פשוט מחכים להזדמנות הזאת, כמו כל אחד אחר. תבואו עם ראש פתוח.

(מנגינה)

אלון: אתם האזנתם ל"חיות כיס", את הפרק הזה אנחנו מקדישים לזכרו של נתנאל יהודה הלוי זיכרונו לברכה.

העורך שלנו הוא תומר מיכלסון, עורך "כאן הֶסכֵּתִים" הוא ניר גורלי. עורך הסאונד שלנו הוא אסף רפפורט. את הסאונד ערכה רחל רפאלי. בצוות "חיות כיס" תמצאו גם את שאול אמסטרדמסקי, צליל אברהם וענת קורול גורדון. המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק. המתמחים שלנו הם רותם רפאל ואיתי ניקסון.

אני רוצה להודות להרבה אנשים וארגונים שסייעו לי באיסוף המידע לפרק הזה. לעמותת לינק 20, מינהל תעסוקת אוכלוסיות של זרוע עבודה של משרד הכלכלה, ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות של משרד המשפטים.

אם אתם מחפשים עבודה או אם אתם מעסיקים שמחפשים עובדים, אני ממליץ לכם להיכנס לאתר "תעסוקה שווה" של משרד העבודה. הם יכולים לסייע לכם בכל מיני דברים.

כל הפרקים של "חיות כיס" זמינים להאזנה בכל יישומוני התסכיתים ובאתר כאן.  אני אלון אמיצי, והמון תודה לכם שהאזנתם.