"יהושע קנז היה חבר קרוב מאוד, הוא היה תמיד בליבי, גם עמוס עוז חסר לי מאוד. היינו שלושתנו קשורים אחד לשני, גם בסעודות גם במפגשים ואין לי עם מי לדבר עליו עכשיו. זאת אבידה קשה. 
אני מוכן ללכת גם אני. אני לפעמים מקנא בהם. הימים הם כל כך מבולבלים וקשים לפעמים אני מקנא במתים. כשאשתי נפטרה לפני ארבע שנים -היא היתה קשורה מאוד ליהושע  - באתי לבשר לו על מותה, אמרתי לו 'יהושע איקה נפטרה' וראיתי שהוא כבר לא קולט את הידיעה והבנתי שחל ניתוק. בארבע חמש שנים האחרונות כבר אי אפשר היה לתקשר איתו זה היה כל כך עצוב. אבל הנה הוא הלך לעולמו וטוב לו. 
אני לא בעד למשוך את החיים כמסטיק. הסיפור הראשון שכתבתי נקרא 'מות הזקן' ובו מתואר זקן שמתעקש לחיות והחליטו דיירי הבית לקבור אותו. המוות הוא חלק מהחיים וצריך לשאת אותו בתוכך ולא לפחד ממנו ולהגיד צריך בסוף למות". 
למה אתה לא פוחד מהמוות?
"כיוון שהגיעה השעה. למה לפחד מהמוות? צריך למשוך את זה עוד ועוד ועוד? יש סוף. אנשים מתרגזים כשאני אומר את זה. אני מקנא באנשים שגמרו את המשמרת שלהם".