"לפי מפעל הפיס, אנחנו לא חברה נשנקת ונאבקת, אלא חצר של מוטל דרכים מוארת בניאון צבעוני" (אדם ברוך). 
ירון שואל האם אין טעם לפגם בחברה ציבורית שמצליחה לקושש כסף דווקא מהעניים ומעוטי היכולת, מחלקת פרסים ספרותיים ומטמטמת אזרחים לסמוך על המזל במקום על עבודה ועל מאמץ;  "אני מבינה למה אנשים מהמרים", אומרת דניאלה "כי אם אני משוכנעת שהטיל מאיראן ייפול על הראש שלי, אז מדוע שהמזל לא?"
מגישים: דניאלה לונדון דקל וירון לונדון, עריכה: מאיה קוסובר, מיקס: אסף רפפורט, מוזיקת הפתיחה: עודד דוידוב, איור: דניאלה לונדון דקל 

"לפי מפעל הפיס, אנחנו לא חברה נשנקת ונאבקת, אלא חצר של מוטל דרכים מוארת בניאון צבעוני" (אדם ברוך). ירון שואל האם אין טעם לפגם בחברה ציבורית שמצליחה לקושש כסף דווקא מהעניים ומעוטי היכולת, מחלקת פרסים ספרותיים ומטמטמת אזרחים לסמוך על המזל במקום על עבודה ועל מאמץ; &nbsp;"אני מבינה למה אנשים מהמרים", אומרת דניאלה "כי אם אני משוכנעת שהטיל מאיראן ייפול על הראש שלי, אז מדוע שהמזל לא?" מגישים: דניאלה לונדון דקל וירון לונדון, עריכה: מאיה קוסובר, מיקס: אסף רפפורט, מוזיקת הפתיחה: עודד דוידוב, איור: דניאלה לונדון דקל&nbsp;

״אבא תרחם״, מבקשת דניאלה לונדון דקל מאביה, ״ותן לי תשובה מעודדת לכל שאלה בנושא מה יהיה״.  
״בתי״, עונה לה ירון לונדון, ״אינני יודע״. 

בכל פרק שאלה, בכל פרק תשובה ספקנית, גדושה בידע, התנצחויות והומור משותף.

״אבא תרחם״, מבקשת דניאלה לונדון דקל מאביה, ״ותן לי תשובה מעודדת לכל שאלה בנושא מה יהיה״.   ״בתי״, עונה לה ירון לונדון, ״אינני יודע״. 
בכל פרק שאלה, בכל פרק תשובה ספקנית, גדושה בידע, התנצחויות והומור משותף.