יש המון דרכים להתמודד עם אבל ושכול, יש את מי שייסגרו, ומי שדווקא ייפתחו. את מי שיעדיפו לשמור על הזיכרון אישי ופרטי, ומי שיעדיפו לחלוק אותו עם העולם. יש את מי שיפעלו בדרך אחת, ומי שיפעלו באחת. יש אנשים שמתמודדים עם אובדן ביצירה, בבנייה, ביוזמה - יש המון דרכים - ויש את הדרך של נוגה, נוגה פרידמן, לכתוב. בן הזוג שלה, רנ״ג עידו רוזנטל, לוחם שלדג, היה בדרך לקיבוץ בארי יחד עם חיילים נוספים שהתאגדו לצוות. הם נתקלו בעשרות מחבלים שניסו לעשות את הדרך מבארי לעלומים - הקרב שהתנהל שם היה מטווח קצר, הוא הציל חיים רבים של אזרחים ישראלים, והוא עלה לעידו בחייו. 

ומאז, נוגה כותבת, זו הדרך שלה להתמודד עם הכאב ועם השכול. היא כותבת על עידו, על הילדים, על עצמה. אז ביום השלושים-ושמונה למלחמת אוקטובר 23, אנחנו עם יומן האבל של נוגה פרידמן שתקריא כאן בקולה את הדברים שכתבה אחרי שעידו נהרג.