דודו סעדה מארח את שמעיה וריקי ברקוביץ הוריו של רס"ר (במיל') איל מאיר ברקוביץ לוחם בגדוד 699, עוצבת 'חצי האש' (551), נהרג בקרב בצפון רצועת עזה. בן 28 בנופלו.

ריקי מספרת על בנה: "איל היה ילד סקרן ומתוק, אהב לעשות שטויות. גדל לבחור מיוחד ומוכשר במיוחד - עם ציון פסיכומטרי גבוה, כישרון בציור ובכדורסל, ספורטאי, סיים שנה א' בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. תמיד אתגר את עצמו הכי הכי שאפשר. למד 3 שנים בעלי, המשיך לשרות קרבי בסדיר בסיירת מטכ"ל ואחרי שמונה חודשים עבר למגלן. כשסיים צבא טייל בחו"ל. בגיל 27 הכיר את מיכל. הם הכירו בנופשון שומרון, שזו עמותה שמארחת אנשים פגועים פיזית מעל גיל 21. מיכל היתה מרכזת ואחד החברים הזמין את איל להתנדב שם. שנה אחרי שהכירו התחתנו וחגגו בדיוק שנה לנישואיהם, תכננו לצאת לירח דבש יום אחרי שמחת תורה. איל הוקפץ בחג לצבא ובעצם משמחת תורה שירת במילואים, יצא לאפטרים בודדים ממש".

"איל נהרג בנר ראשון של חנוכה יחד עם חברו גל אייזנקוט, שהיה צמד הברזל שלו. הם עברו יחד את השירות הצבאי, ונהרגו יחד בפיצוץ פיר מנהרה ממולכד בג'באליה במהלך מבצע לשחרור החטופים. היחידה שלהם הוא בסיווג גבוה ואנחנו לא יודעים בדיוק מה היה התפקיד שלו בתוך הצוות, אבל הוא שידר לנו שהכל בסדר ושהם ממש נזהרים. את הבשורה על נפילתו קיבלנו בהכנות לערב משפחתי בנר ראשון של חנוכה".

שמעיה מספר על בנם ארז שהיה אמור לצאת למסע כומתה עם חייליו. התקשרו למפקד היחידה של ארז והודיעו לו שצריך לאתר אותו, ולהודיע לו שאחיו נהרג. ארז הגיע ללשכה של מפקד היחידה שלו וקיבל הוראה לחזור הביתה, אבל הוא התקשר אלינו להתייעץ ואומר: "אני חושב שאייל היה רוצה שאסיים את המסע". והוא צודק. אמרנו לו שזו החלטה שלו. כיבדנו את הבחירה שלו וחיכינו לו ללוייה. לקראת סוף המסע ארז שיתף את חייליו שאחיו נהרג והוא נותן להם עוצמות ודברי נחמה: "זה לא הזמן להתאבל, זה הזמן לנצח". החבר'ה הצעירים האלה עושים לנו בית ספר בלחימה וברוח הקרב. חיילים התייצבו מכל העולם למילואים בהתראה קצרה כשנקראו לדגל. רק להצדיע להם".

ריקי מוסיפה: "בשבעה הגיעו אלינו הורים של פקודים של ארז וסיפרו שהאמירה הזו של ארז הכניסה המון משמעות במסלול של הילדים שעדיין נמצאים בהכשרה שלהם. אנחנו באמת באירוע גדול מאוד. כשאייל והצוות שלו נכנסו לעזה, החברים עשו סבב של איך אני מרגיש ואיך אנחנו לקראת הכניסה הקרקעית. שיתפו אותנו שהרבה חבר'ה הראו חשש ופחד ואיל אמר להם - אנחנו חלק ממשהו מאוד גדול. אתה יכול להכניס שורה בהיסטוריה - מה יהיה תוכן השורה זה אתה מחליט. ואכן אומרים שהשורה בהיסטוריה שאייל כתב אומנם קצרה מאוד - 28 שנה, אבל עם משמעות גדולה ועוצמתית. אנחנו מודים ב'על הניסים' גם על המלחמות. זה לא מובן מאליו. יש לנו זכות שאפשר להילחם".

"לצערנו במלחמה הצודקת הזאת יש נופלים רבים וזה כואב מאוד למשפחות ולקהילה. לא רק אנחנו משפחת ברקוביץ' איבדה בן יקר אלא העם היהודי כולו, והעולם כולו הפסיד אדם טוב שרצה לעשות טוב בעולם, למד רפואה. אנחנו מאמינים שצריך להוסיף אור ומאמינים שאת האור שלהם שכבה אנחנו צריכים למלא עכשיו בעולם. אנחנו משתפים אחרים בתכונות הטובות שלו וכך מפיצים את הטוב הזה, וכל אחד לוקח מהטוב הזה קצת לעצמו".

"איל היה מוכשר בציור. אייר את כל הגלופות של הנוער ושל החבר'ה. כשלמד בישיבה בעלי לקח מושגים שלמדו בגמרא, ואייר את ה'תרתי משמע' של המושגים האלה. התחלנו לאסוף ויש לנו כמאה ציורים של מושגים כאלה. עדיין חושבים איך להשתמש בזה בצורה שתהיה גם נגישה לציבור. איל אייר ספר זיכרון לסבא שלו, אבא של שמעיה, שנפטר לפני כחמישה חודשים. תכננו שבת משפחתית אחרי חנוכה, סבתא כבר כתבה הקדשות בספרים, ואיל לא זכה לראות את הספר מודפס. הוצאנו מהדורה חדשה נוספת עם תמונה שלו עם סבא".

שמעיה מסיים: "היום טו' בשבט. היינו היום בנטיעת עצים לזכר הנופלים בוגרי המוסדות של בני דוד בעלי. כל רעיון הצמיחה זה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה בתוך האדמה. אנחנו יודעים שיש תהליך נסתר של צמיחה ופריחה ולבלוב שמתישהו יגיע. אנחנו מבינים שאנחנו כנראה לא מבינים ואנחנו אופטימיים. בסוף יגיעו הלבלובים והפריחות היפות".

יהי זכרו ברוך

דודו סעדה מארח את שמעיה וריקי ברקוביץ הוריו של רס"ר (במיל') איל מאיר ברקוביץ לוחם בגדוד 699, עוצבת 'חצי האש' (551), נהרג בקרב בצפון רצועת עזה. בן 28 בנופלו.
ריקי מספרת על בנה: "איל היה ילד סקרן ומתוק, אהב לעשות שטויות. גדל לבחור מיוחד ומוכשר במיוחד - עם ציון פסיכומטרי גבוה, כישרון בציור ובכדורסל, ספורטאי, סיים שנה א' בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. תמיד אתגר את עצמו הכי הכי שאפשר. למד 3 שנים בעלי, המשיך לשרות קרבי בסדיר בסיירת מטכ"ל ואחרי שמונה חודשים עבר למגלן. כשסיים צבא טייל בחו"ל. בגיל 27 הכיר את מיכל. הם הכירו בנופשון שומרון, שזו עמותה שמארחת אנשים פגועים פיזית מעל גיל 21. מיכל היתה מרכזת ואחד החברים הזמין את איל להתנדב שם. שנה אחרי שהכירו התחתנו וחגגו בדיוק שנה לנישואיהם, תכננו לצאת לירח דבש יום אחרי שמחת תורה. איל הוקפץ בחג לצבא ובעצם משמחת תורה שירת במילואים, יצא לאפטרים בודדים ממש".
"איל נהרג בנר ראשון של חנוכה יחד עם חברו גל אייזנקוט, שהיה צמד הברזל שלו. הם עברו יחד את השירות הצבאי, ונהרגו יחד בפיצוץ פיר מנהרה ממולכד בג'באליה במהלך מבצע לשחרור החטופים. היחידה שלהם הוא בסיווג גבוה ואנחנו לא יודעים בדיוק מה היה התפקיד שלו בתוך הצוות, אבל הוא שידר לנו שהכל בסדר ושהם ממש נזהרים. את הבשורה על נפילתו קיבלנו בהכנות לערב משפחתי בנר ראשון של חנוכה".
שמעיה מספר על בנם ארז שהיה אמור לצאת למסע כומתה עם חייליו. התקשרו למפקד היחידה של ארז והודיעו לו שצריך לאתר אותו, ולהודיע לו שאחיו נהרג. ארז הגיע ללשכה של מפקד היחידה שלו וקיבל הוראה לחזור הביתה, אבל הוא התקשר אלינו להתייעץ ואומר: "אני חושב שאייל היה רוצה שאסיים את המסע". והוא צודק. אמרנו לו שזו החלטה שלו. כיבדנו את הבחירה שלו וחיכינו לו ללוייה. לקראת סוף המסע ארז שיתף את חייליו שאחיו נהרג והוא נותן להם עוצמות ודברי נחמה: "זה לא הזמן להתאבל, זה הזמן לנצח". החבר'ה הצעירים האלה עושים לנו בית ספר בלחימה וברוח הקרב. חיילים התייצבו מכל העולם למילואים בהתראה קצרה כשנקראו לדגל. רק להצדיע להם".
ריקי מוסיפה: "בשבעה הגיעו אלינו הורים של פקודים של ארז וסיפרו שהאמירה הזו של ארז הכניסה המון משמעות במסלול של הילדים שעדיין נמצאים בהכשרה שלהם. אנחנו באמת באירוע גדול מאוד. כשאייל והצוות שלו נכנסו לעזה, החברים עשו סבב של איך אני מרגיש ואיך אנחנו לקראת הכניסה הקרקעית. שיתפו אותנו שהרבה חבר'ה הראו חשש ופחד ואיל אמר להם - אנחנו חלק ממשהו מאוד גדול. אתה יכול להכניס שורה בהיסטוריה - מה יהיה תוכן השורה זה אתה מחליט. ואכן אומרים שהשורה בהיסטוריה שאייל כתב אומנם קצרה מאוד - 28 שנה, אבל עם משמעות גדולה ועוצמתית. אנחנו מודים ב'על הניסים' גם על המלחמות. זה לא מובן מאליו. יש לנו זכות שאפשר להילחם".
"לצערנו במלחמה הצודקת הזאת יש נופלים רבים וזה כואב מאוד למשפחות ולקהילה. לא רק אנחנו משפחת ברקוביץ' איבדה בן יקר אלא העם היהודי כולו, והעולם כולו הפסיד אדם טוב שרצה לעשות טוב בעולם, למד רפואה. אנחנו מאמינים שצריך להוסיף אור ומאמינים שאת האור שלהם שכבה אנחנו צריכים למלא עכשיו בעולם. אנחנו משתפים אחרים בתכונות הטובות שלו וכך מפיצים את הטוב הזה, וכל אחד לוקח מהטוב הזה קצת לעצמו".
"איל היה מוכשר בציור. אייר את כל הגלופות של הנוער ושל החבר'ה. כשלמד בישיבה בעלי לקח מושגים שלמדו בגמרא, ואייר את ה'תרתי משמע' של המושגים האלה. התחלנו לאסוף ויש לנו כמאה ציורים של מושגים כאלה. עדיין חושבים איך להשתמש בזה בצורה שתהיה גם נגישה לציבור. איל אייר ספר זיכרון לסבא שלו, אבא של שמעיה, שנפטר לפני כחמישה חודשים. תכננו שבת משפחתית אחרי חנוכה, סבתא כבר כתבה הקדשות בספרים, ואיל לא זכה לראות את הספר מודפס. הוצאנו מהדורה חדשה נוספת עם תמונה שלו עם סבא".
שמעיה מסיים: "היום טו' בשבט. היינו היום בנטיעת עצים לזכר הנופלים בוגרי המוסדות של בני דוד בעלי. כל רעיון הצמיחה זה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה בתוך האדמה. אנחנו יודעים שיש תהליך נסתר של צמיחה ופריחה ולבלוב שמתישהו יגיע. אנחנו מבינים שאנחנו כנראה לא מבינים ואנחנו אופטימיים. בסוף יגיעו הלבלובים והפריחות היפות".
יהי זכרו ברוך

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement