דודו סעדה מארח את יהושע שני, אביו של סרן אורי מרדכי שני הי"ד מפקד מחלקה בגדוד 51 של גולני שנהרג בקרב גבורה בצומת כיסופים בשמחת תורה. בן 22 במותו.

יהושע מספר על בנו: "אורי היה בן הזקונים, ילד קסום, חייכן, עם חוש הומור, כבר בבית הספר היסודי גילה כושר מנהיגות מדהים, גדל בקרית ארבע, היה נשוי למרים ואב לתינוק בן חצי שנה - רועי.

אורי התגייס לסיירת אגוז. הוא רצה כל הזמן להתגייס לגולני, אבל בגיבוש סיירת אגוז הצביעו עליו ואמרו - אנחנו רוצים אותו. הם לא ויתרו עליו. הוא היסס אבל בסוף דבר התרצה, עשה מסלול באגוז, ובסוף קורס קצינים ביקש מהמפקדים להשתלב בגולני. לא עניין אותו תפקיד יוקרתי הוא ביקש להיות מ"מ בגדודים בגולני, כי הוא ראה את עצמו גם איש צבא, אבל גם איש חינוך. גם להיות הכי טוב שאפשר צבאית, אבל גם להשפיע על כל יהודי ויהודי.

הוא מקבל עשרים בחורים של גדוד 51 של מחלקה די מפורקת, לוקח את האתגר והופך אותם להיות הילדים שלו. כשהגיע בשבת הראשונה הביתה הוא אומר לאשתו - יש לנו עוד 20 ילדים, וזו לא הייתה אמירה סתם. הוא למד כל חייל וחייל מה הרקע שלו, מה הצרכים שלו, בכל יום שישי של יציאה הביתה, לפני שהגיע הביתה היה נוסע לבקר חיילים בכל הארץ, להכיר את המשפחה, לפעמים לקח את מרים איתו. גם רועי היה הילד של כל החיילים".

רבות ידובר אחרי המלחמה על המחדל שגרם לאסון לקרות, מסתבר שהיו סימנים מקדימים מחשידים, ואורי היה מהבודדים שזיהו ודאגו. במשך חודשים רבים בהם שירת בגבול עזה ראה התכנסויות ואימונים וניסה להעביר לדרגים הבכירים את חששותיו. סיפרה לנו תצפיתנית שבאה לנחם: "אורי היה עושה כל דבר בצורה מאוד יסודית, וכשהגיע להיות מפקד מחלקה בכיסופים, בכל ערב היה מגיע לחמ"ל ומבקש ללמוד על אירועים שהיו בגזרה, ולא רק בגזרה שהוא מופקד עליה אלא ללמוד מה קורה בכל הגזרה. כשהיה יוצא להפרות סדר על הגדר הוא שם לב שמתרחש משהו הרבה מעבר להפרת סדר. התחושה אצלו הלכה והתגברה שעומד לקרות משהו גדול. שני חיילים של אורי שביקרו אותנו מאז שהוא נפל סיפרו לנו שבכל נוהל קרב הוא היה פותח ואומר לחייליו: 'חבר'ה, אל תתבלבלו מהשקט. בכל יום יכול להיות פה פירצה בגדר, מאות מחבלים עלולים להיכנס ולשחוט את האנשים בקיבוצים ואז לעלות לבסיסים שלנו'. בכל החודשים האלה החיילים שלו זרמו איתו ונענו לזה שהוא אימן אותם והביא אותם לרמת חיילות גבוהה. 

בשמחת תורה כבר בארבע לפנות בוקר הם היו על הגדר בסוג של כוננות עם שחר. ב6:40 התחיל גשם ירי של רקטות. הם נסוגו טיפה לאחור לראות מה קורה ומיד ראו כ - 200 מ' מהם את הפירצה הגדולה בגדר. בעדות של חייל אורי אמר להם מיד: 'חבר'ה, בדיוק כמו שלמדנו, בדיוק כמו שתרגלנו. אנחנו זוכים עכשיו להגן על עם ישראל'. בגלל הכוח המספרי הפחות הם ביצעו מארבים, וכל פעם שהתקרב למארב מחבל הם הורידו אותו. בעצם עד 16:30 בשטח של משהו כמו 3-4 ק"מ אורי הביא את החיילים בלי פגע תוך כדי זה שהם מחסלים קרוב ל 40 מחבלים. הם ניהלו קרב נועז במשך שעות רבות, מנעו פשיטה על הבסיס, נלחמו עד שנגמרה להם התחמושת, הם חזרו לבסיס להתחמש ואז אורי נפגע מפצמ"ר ונהרג".

"בסיטואציה כמו שלנו יש נחמות קטנות. אפילו העובדה שאורי בא לקבר ישראל שלם בגופו, נקבר יחסית מהר, הידיעה שאנחנו יודעים שהוא נפל למען העם והארץ, שזה בעצם היה ייעודו בחיים - להגן על העם והארץ. מרים אישה גיבורה וחזקה, יש את רועי התינוק שהוא נחמה גדולה מאוד. אנחנו משוכנעים שרועי יגדל תוך כדי זה שילמד את מורשתו של אביו, ויחד עם כולנו יגשים את החזון של אורי שהשאיר".

אורי השאיר כתבים רבים. קלסרים מלאים. השאיר אחריו רשימת מטרות בחייו, שאיפות להתקדמות, תכונות שירצה להשיג. את הרשימה שמר בתוך מחזור של ר"ה. הוא כתב תוכנית נאיבית להצלת עם ישראל: 'כיצד מעלים 15 מיליון יהודים לארץ', 'לא להדתה - כן ליהדות' - כיצד מחברים את עם ישראל ליהדות. אשתו מרים צילמה סרטון מרגש ביום העצמאות האחרון, שהוא מעין צוואה שהשאיר אחריו, ועל רקע זה היא מבקשת ממנו בחצי חיוך - 'נו, תגיד משהו לאומה...' הוא אומר בפאתוס כאילו זה רציני, בפוזה של מנהיג האומה: "אנחנו נמצאים בתהליך בירור של האומה הישראלית ... נדמה שהגלים מאיימים להציף אותנו, אך דעו לכם שהטוב ינצח. תמיד הטוב מנצח".

יהיה זכרו ברוך.

דודו סעדה מארח את יהושע שני, אביו של סרן אורי מרדכי שני הי"ד מפקד מחלקה בגדוד 51 של גולני שנהרג בקרב גבורה בצומת כיסופים בשמחת תורה. בן 22 במותו.
יהושע מספר על בנו: "אורי היה בן הזקונים, ילד קסום, חייכן, עם חוש הומור, כבר בבית הספר היסודי גילה כושר מנהיגות מדהים, גדל בקרית ארבע, היה נשוי למרים ואב לתינוק בן חצי שנה - רועי.
אורי התגייס לסיירת אגוז. הוא רצה כל הזמן להתגייס לגולני, אבל בגיבוש סיירת אגוז הצביעו עליו ואמרו - אנחנו רוצים אותו. הם לא ויתרו עליו. הוא היסס אבל בסוף דבר התרצה, עשה מסלול באגוז, ובסוף קורס קצינים ביקש מהמפקדים להשתלב בגולני. לא עניין אותו תפקיד יוקרתי הוא ביקש להיות מ"מ בגדודים בגולני, כי הוא ראה את עצמו גם איש צבא, אבל גם איש חינוך. גם להיות הכי טוב שאפשר צבאית, אבל גם להשפיע על כל יהודי ויהודי.
הוא מקבל עשרים בחורים של גדוד 51 של מחלקה די מפורקת, לוקח את האתגר והופך אותם להיות הילדים שלו. כשהגיע בשבת הראשונה הביתה הוא אומר לאשתו - יש לנו עוד 20 ילדים, וזו לא הייתה אמירה סתם. הוא למד כל חייל וחייל מה הרקע שלו, מה הצרכים שלו, בכל יום שישי של יציאה הביתה, לפני שהגיע הביתה היה נוסע לבקר חיילים בכל הארץ, להכיר את המשפחה, לפעמים לקח את מרים איתו. גם רועי היה הילד של כל החיילים".
רבות ידובר אחרי המלחמה על המחדל שגרם לאסון לקרות, מסתבר שהיו סימנים מקדימים מחשידים, ואורי היה מהבודדים שזיהו ודאגו. במשך חודשים רבים בהם שירת בגבול עזה ראה התכנסויות ואימונים וניסה להעביר לדרגים הבכירים את חששותיו. סיפרה לנו תצפיתנית שבאה לנחם: "אורי היה עושה כל דבר בצורה מאוד יסודית, וכשהגיע להיות מפקד מחלקה בכיסופים, בכל ערב היה מגיע לחמ"ל ומבקש ללמוד על אירועים שהיו בגזרה, ולא רק בגזרה שהוא מופקד עליה אלא ללמוד מה קורה בכל הגזרה. כשהיה יוצא להפרות סדר על הגדר הוא שם לב שמתרחש משהו הרבה מעבר להפרת סדר. התחושה אצלו הלכה והתגברה שעומד לקרות משהו גדול. שני חיילים של אורי שביקרו אותנו מאז שהוא נפל סיפרו לנו שבכל נוהל קרב הוא היה פותח ואומר לחייליו: 'חבר'ה, אל תתבלבלו מהשקט. בכל יום יכול להיות פה פירצה בגדר, מאות מחבלים עלולים להיכנס ולשחוט את האנשים בקיבוצים ואז לעלות לבסיסים שלנו'. בכל החודשים האלה החיילים שלו זרמו איתו ונענו לזה שהוא אימן אותם והביא אותם לרמת חיילות גבוהה. 
בשמחת תורה כבר בארבע לפנות בוקר הם היו על הגדר בסוג של כוננות עם שחר. ב6:40 התחיל גשם ירי של רקטות. הם נסוגו טיפה לאחור לראות מה קורה ומיד ראו כ - 200 מ' מהם את הפירצה הגדולה בגדר. בעדות של חייל אורי אמר להם מיד: 'חבר'ה, בדיוק כמו שלמדנו, בדיוק כמו שתרגלנו. אנחנו זוכים עכשיו להגן על עם ישראל'. בגלל הכוח המספרי הפחות הם ביצעו מארבים, וכל פעם שהתקרב למארב מחבל הם הורידו אותו. בעצם עד 16:30 בשטח של משהו כמו 3-4 ק"מ אורי הביא את החיילים בלי פגע תוך כדי זה שהם מחסלים קרוב ל 40 מחבלים. הם ניהלו קרב נועז במשך שעות רבות, מנעו פשיטה על הבסיס, נלחמו עד שנגמרה להם התחמושת, הם חזרו לבסיס להתחמש ואז אורי נפגע מפצמ"ר ונהרג".
"בסיטואציה כמו שלנו יש נחמות קטנות. אפילו העובדה שאורי בא לקבר ישראל שלם בגופו, נקבר יחסית מהר, הידיעה שאנחנו יודעים שהוא נפל למען העם והארץ, שזה בעצם היה ייעודו בחיים - להגן על העם והארץ. מרים אישה גיבורה וחזקה, יש את רועי התינוק שהוא נחמה גדולה מאוד. אנחנו משוכנעים שרועי יגדל תוך כדי זה שילמד את מורשתו של אביו, ויחד עם כולנו יגשים את החזון של אורי שהשאיר".
אורי השאיר כתבים רבים. קלסרים מלאים. השאיר אחריו רשימת מטרות בחייו, שאיפות להתקדמות, תכונות שירצה להשיג. את הרשימה שמר בתוך מחזור של ר"ה. הוא כתב תוכנית נאיבית להצלת עם ישראל: 'כיצד מעלים 15 מיליון יהודים לארץ', 'לא להדתה - כן ליהדות' - כיצד מחברים את עם ישראל ליהדות. אשתו מרים צילמה סרטון מרגש ביום העצמאות האחרון, שהוא מעין צוואה שהשאיר אחריו, ועל רקע זה היא מבקשת ממנו בחצי חיוך - 'נו, תגיד משהו לאומה...' הוא אומר בפאתוס כאילו זה רציני, בפוזה של מנהיג האומה: "אנחנו נמצאים בתהליך בירור של האומה הישראלית ... נדמה שהגלים מאיימים להציף אותנו, אך דעו לכם שהטוב ינצח. תמיד הטוב מנצח".
יהיה זכרו ברוך.

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement